הביטלס בקמלוט ממשיך בפרקו השלישי.
ג'ן, אלטרנטיב וורלד- קרוס אובר, G.
הדר כתבה.
תהנו. 
ג'ון חזר לפוקוס ואמר למלך את הדבר הראשון שעלה למוחו המבריק. "תראה, מלכי..." הוא התחיל. שלושת חבריו הפסיקו גם הם להתלהב והסתכלו על ג'ון במטרה להבין מה הוא בדיוק עושה. "נחטפנו על ידי מפלצת כזו, גדולה ומרושעת, והיא לקחה אותנו לתוך המים שלכם... ואז היא באה לטרוף אותנו ופתאום היא נעלמה. אני מנחש ש... מים לא טובים לה." המלך הסתכל עליו בחשדנות. "ולמה לא אמרת את זה קודם, לנון?" "כי חשבנו שתאשים אותנו בקוסמות, מלכי... שתגיד שהעלמנו את המפלצת בעצמנו, אבל זה לא ככה. בגלל זה גם השומרים שלך שמעו את הרעש מהמים כשהם מצאו אותנו... היא נעלמה ב... רעש."
ג'ון ניסה לדבר בטון הכי משכנע שיכול היה לדבר בו. למעשה הוא די הצליח. אפילו פול, ג'ורג' ורינגו כמעט השתכנעו ממנו. ג'ון הסתכל לתוך עיניו של המלך, מנסה להיות עד כמה שיותר משכנע. המלך, למזלו, כן השתכנע. "הבנתי. ארבעתכם משוחררים, אבל אתם על תנאי." ארבעת הביטלס נשמו לרווחה.
"אז תגיד לי, ג'ון לנון," התחיל ארתור, "מה אתם יודעים לעשות? אתם יודעים להילחם בחרב, להשתמש במגן או לרכוב על סוסי מלחמה?" ארבעתם הסתכלו אחד על השני. "אנחנו יודעים לשיר." אמר ג'ון.
"לשיר? אמרת... לשיר?" ארתור גיחך מזלזול. אבל היה נראה שהגיחוך לא הרשים את ג'ון במיוחד, להיפך, זה חיזק את הביטחון העצמי שלו ואת האופי הלנוני שצבר במשך שנות חייו.
"כן, אדוני, אנחנו יודעים לשיר. אנחנו גם יודעים לנגן." ארתור צחק בקול רם יותר, אחריו כמה אצילים. מרלין דווקא חשב שזה נחמד שגם בנים יכולים לשיר. "על מה אתם יודעים לנגן?" הוא שאל בסקרנות, ומיד סתם את פיו לפני שארתור יעיף אותו משם כי דיבר ללא רשות. "על כלי נגינה ש... נשארו בבית." אמר לו פול, "הם לא מוכרים כל כך..." "קוראים להם 'גיטרות'. רינגו מנגן על תופים, אבל מסוג אחר משלכם. אני גם יודע לנגן על נבל." אמר ג'ון, והושמעו עוד כמה צחקוקים כשאמר שהוא יודע לנגן על נבל.
"על נבל? לשיר? מה אתם, בחורות?" אמר אחד האצילים וחבריו צחקו ביחד איתו. ארתור השתיק אותם. לא היה נראה שאכפת לארבעת הבחורים שאנשים האלה צוחקים עליהם. זה מה שעשו להם בתחילת דרכם, ומאז ההצלחה הראשונה שלהם- הם הפכו לאחת הלהקות המצליחות שיש בתקופתם. ג'ון פשוט חייך לאותו האציל חיוך מזויף ופנה למלך. "אם תרשה לנו, אדוני, לשיר לך שיר או שניים, נשמח." השאר הנהנו.
"בסדר, שירו." אמר להם המלך. "אם אני, בני ובת חסותי נאהב את השירה שלכם, אתם חופשיים בקמלוט ומוזמנים בברכה. אם לא, ארבעתכם תסולקו מיד ולא תורשו לחזור. ברור?" כמובן שהצעת המלך לא הייתה הוגנת, אבל בין כה וכה לא הייתה להם ברירה. גם אם הם לא היו שרים היו מעיפים אותם משם והשהייה שם בעיניהם שווה את השירה. "בסדר." אמר ג'ון לבסוף וחבריו הסכימו.
לפני ששרו הארבעה דיברו ביניהם. "אין לנו כלי נגינה כאן, ג'ון." אמר פול. "נשיר בלי כלום?" "כן, בני. יש לנו בכלל ברירה? ברור לכם שאם יסלקו אותנו, לא נוכל לדעת אם בכלל נוכל לחזור הביתה. אם נישאר, אולי הפתח הזה יפתח שוב באותו המקום. אני מניח שאם לא באותו המקום, אז לפחות בממלכה." "איך אתה יכול להיות בטוח שזה דווקא בקמלוט?" פול המשיך. "אתה ראית בעצמך את מרלין. עכשיו הוא צעיר כזה, חסר ניסיון בכלל. הניחוש שלי הוא שהוא פתח את פתח הזמן הזה בטעות, או ניסה לעשות קסם כלשהו וזה מה שיצא. אולי הוא יוכל לעזור לנו." ג'ון אמר. השאר הנהנו.
"ואילו שירים נשיר?" שאל רינגו. "ומי מאיתנו?" "אני מניח שכל אחד מאיתנו ישיר. אלא אם מישהו לא רוצה." "אז אני לא רוצה." אמר לו רינגו. "עם הקול שלך אולי זה עדיף..." עקץ אותו פול, וזה הסתכל על ג'ון בחיוך קטן. ג'ון הנהן לו בחזרה ופול צחקק. "אתה לימדת אותו את זה?!" התחיל רינגו, אבל עד מהרה המלך עצר אותם וציווה עליהם לשיר, או שיסולקו מיד וללא חרטות.
ארבעתם נעמדו זה לצד זה. "כמה שירים לכל אחד, אדוני?" שאל ג'ון. "שניים מכם ישירו, זה יהיה מספיק. שני שירים לכל אחד מהשניים, גם אם ישירו ביחד וגם אם לא. תחליטו מהר והשניים שלא ישירו ישבו בצד." הארבעה הסתכלו אחד על השני. היה להם ברור מי השניים שישירו. רינגו וג'ורג' התיישבו בצד, ליד שני שומרים.
פול וג'ון התייעצו במהירות אחד עם השני על שני השירים שישירו. "השיר הראשון, אדוני, הוא שיר שאני אשיר ופול ילווה אותי, והשני יהיה הפוך." "בסדר גמור. שירו."
ג'ון התחיל לשיר את Norwegian Wood ולפני שפול הספיק ללוות אותו, ארתור עצר אותם ושאל שאלה-
"אתם שרים שירים עם מילים?" השאלה נראתה לפול וג'ון מוזרה. "למה אתה מתכוון, אדוני?" "אני מתכוון לזה שהשירים שלכם הם סיפורים קצרים עם קצב משונה." "ככה זה מאיפה שבאנו, אדוני." מיהר לומר לו פול. "תן להם להמשיך." אמר אות'ר, והשניים שרו את Norwegian Wood ללא הפרעות. לאחר כמה שניות של שתיקה המלך ציווה על פול לשיר, והוא שר את We Can Work It Out בליווי ג'ון.
כשהם סיימו לשיר כל האולם הסתכל עליהם בדממה מתוך תדהמה.
ליידי מורגנה הייתה הראשונה שמחאה להם כפיים וחייכה חיוך מסופק. שאר האולם מחא כפיים אחריה ושני הבנים מיהרו להודות להם בשקט. "מה אתה חושב, אדוני?" שאל ג'ון את המלך. "השירים שלכם בהחלט מעניינים וחדשים, אבל אם מורגנה אהבה אותם, בעיני אתם שווים משהו. ברוכים הבאים לקמלוט."
המשךהמשךהמשךהמשך!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
השבמחק