כאב משתקף (ג'ון/פול)

Mirrored Pain- By Kylie 

 

 Rating: PG

 Pairing: John/Paul

 

לזכר הו! דארלינג שנסגר בטרם עת,

הנה פיק משם שתורגם ע"י הדר ובוטא ע"י צוף. יהיה זכרו ברוך XD

---

פול ישב במרפסת העץ שלו ושל אבא שלו, בוהה בשמיים שכוסו בחושך ועננים עבים. קולו של אביו נשמע מחלון המטבח, אבל זה לא קטע את מחשבותיו.

 

"פול, מנהל בית הספר שלך התקשר שוב... פול... אתה מקשיב לי? הוא אמר לי ששוב איחרת לבית הספר היום. מה יש לך? אני מתכוון, אני יודע שהלהקה הזו חשובה לך, אבל בית הספר גם חשוב. תגיד לג'ון לנון שלך להפסיק לומר לך להבריז מבית הספר בשביל הלהקה שלו... ואם אתה כבר עושה את זה, תגיד לו גם להחזיר את המקטרת שלי. ילדים לא אמורים לעשן, במיוחד לא עם המקטרת שלי. לא שמעת מילה ממה שאמרתי עכשיו, נכון? פול? פול?!"

 

"הא?"

 

"הו, לא... פול, אני רק אומר שאתה צריך להפסיק להבריז מבית הספר בשביל לנון והלהקה שלו." פול הסתכל עליו במבט אשם וחזר לבהות בשמיים. ג'ים מקרטני יצא מהדלת הראשית של ביתו ודיבר אל הגב של בנו. "הוא הסיבה שהברזת היום, נכון?"

 

"לא." פול השיב. "טוב, כן ולא. לא באמת ראיתי אותו היום, אבל זו בדיוק הסיבה שאיחרתי היום. הוא לא הגיע למקום בו הוא אמר שהוא יפגוש אותי... לא שמעתי ממנו כל היום..." ג'ים יכול היה לשמוע שפול דואג לחברו.

 

"טוב, אני בטוח שהוא בסדר. אתה יודע שג'ון לנון לא עונה לאף אחד." פול פשוט גיחך על זה כי הוא ידע שזה נכון, אבל הוא עדיין המשיך לדאוג קצת לג'ון. אחרי בית הספר הוא הלך לביתה של אמא של ג'ון כדי לבדוק למה הוא לא בא לפגוש אותו, אבל אף אחד לא היה בבית. "אולי הוא נסע לחופשה ושכח לומר לי או אולי..." מחשבותיו רצו בראשו והפריעו לו.

 

"ג'יימס בני, אני הולך לישון. אני מציע שתעשה את אותו הדבר." בנו עדיין לא זז. "אתה יודע, השמיים עדיין יהיו שם מחר." הוא אמר בצחקוק, מנסה לקבל איזושהי תגובה ממנו. אבל פול רק הנהן ובהה בשמיים המעוננים. הוא הקשיב לצעדים של אבא שלו עד שלא שמע אותם יותר.

 

פתאום הוא שמע סוג אחר של צעדים. זוג רגליים מוכרות כל כך עשו את דרכן לתוך החצר האחורית של ביתו של פול. הן זזו באיטיות ובכבדות. פול הפסיק להסתכל על הצל החשוך של הענן כדי לראות מה מקור הרעש. האיש צעד בחוסר תכלית לכיוון מסויים, אם זה אפשרי בכלל. פול ישב קפוא עד שראה את האיש צועד מעבר לעצים.

 

זה היה ג'ון.

 

ליבו של פול האט מעט את הקצב כשראה שזה ג'ון, הוא קם ממקומו ורץ אליו, וג'ון עצר מיד כשראה את פול.

פול עצר כשראה את פניו של ג'ון. היה נראה שג'ון היה נסער אבל מאופק, כאילו הוא מסתיר משהו. פול שבר את השתיקה.

 

"היי ג'ון..." הוא נעצר, אבל ג'ון לא אמר כלום. "המ, חיכיתי לך היום לפני שהלכתי לבית הספר... אבל אז כנראה שכחת. היי, זה בסדר! אני מתכוון, זה לא כזה ביג דיל... אבל הלכתי לבית של אמא שלך היום ואנ-"

 

ג'ון קטע את פול כשהטיח את עצמו על החזה של חברו... ואז הוא כרך את ידיו סביב צווארו של פול. פול לא המשיך את דבריו. הוא לא ידע כל כך מה לעשות, אז הוא עשה את הדבר היחידי שקפץ לו לראש. הוא חיבק אותו בחזרה. ג'ון קבר את ראשו בכתפו של פול.

 

'מה לעזאזל יכול להשתבש? זה בכלל לא ג'ון שאני מכיר!' פול חשב לעצמו. 'מה אני אמור לעשות עכשיו?!' הוא התחיל להיכנס לפאניקה. 'בסדר, תירגע. ג'ון ממש צריך אותך עכשיו'. פול הפסיק לחשוב על עצמו והתרכז בג'ון, שעדיין נדבק אליו בחיבוק. פול שחרר את אחיזתו מג'ון והתכופף מעט ללחוש באוזנו של ג'ון דבר מה.

 

"קדימה..." ג'ון פתח פער קטן בינו לבין פול ונתן לו להוביל אותו לערסל שהוחבא בין העצים. "אתה יכול לשבת אם אתה רוצה," פול אמר ברכות. ג'ון שחרר את פול לגמרי והתיישב עם הפנים אל ביתו של פול. פול התיישב מולו. הוא חיכה שג'ון יאמר משהו, אבל הוא לא הוציא מילה. הדממה הזו הייתה מוזרה וממש מביכה. פול התחיל לחשוב שג'ון לא יאמר דבר.

 

"פול..." הוא התחיל. פול איכשהו נבהל מקולו הרועד של ג'ון. זה אפילו לא נשמע כמו ג'ון. "אני... המ..." ג'ון ניסה להמשיך, אבל הוא לא היה יכול. כל ההגנה שצבר במשך השנים נפלה ודמעות החלו לזרום על פניו. פול, באופן טבעי, כרך את ידיו מסביב לצווארו של ג'ון והשעין עליו את מצחו.

 

"ששש... זה בסדר, אתה לא חייב לומר כלום." פול לחש ואפילו הפתיע את עצמו. מה לעזאזל הוא עושה? הוא מתייחס לג'ון כמו אל ילד קטן. הוא פחד שכל רגע ג'ון יחזור לעצמו ויתחיל לרדת עליו חזק, אבל הוא לא עשה זאת. ג'ון פשוט ישב שם ובכה, דמעותיו נופלות על ידיו של פול. פול משך את ידו, ניגב אותה מהדמעות וחיכה. נשימתו של ג'ון חזרה להיות נורמאלית והוא התחיל שוב.

 

"פול... אני מצטער. לא התכוונתי להפוך לבחורה מזורגגת ולבכות עליך. אני יכול לדמיין על מה אתה חושב עכשיו..."

 

"זה בסדר, ג'ון. באמת, אין לך במה להתבייש. אלו רק דמעות." דבריו של פול פשוט יצאו מפיו, הוא לא היה בטוח מאיפה הן באו. הוא עדיין לא האמין שג'ון לנון בוכה על הכתף שלו, מתנחם אצל בחור שצעיר ממנו. והוא לא היה יותר מזה, פול עיין לא ידע למה... אבל היה ברור לפול שזה לא אכפת לו. לא היה אכפת לו למה ג'ון נמצא כאן, אבל הוא נמצא. הוא לא ידע למה, אבל הוא פשוט הרגיש נכון עם ג'ון במצב הזה.

 

ג'ון סובב את ראשו כדי להסתכל על פול ופול קם ממקומו, החליק את ידיו על כתפו של ג'ון כדי לתפוס בידו. ג'ון בהה בידיו, מפחד להסתכל לתוך עיניו של פול.

 

"בסדר... אני מניח שאתה רוצה לדעת למה..." פול קטע אותו כשהוריד את ראשו והסתכל לתוך עיניו. "ג'ון, אתה לא חייב לומר דבר אם אתה לא רוצה... רק כדי שתדע, טוב?"

 

ג'ון אילץ את עצמו להסתכל על פול. "קודם כל, אה... המ, תודה שנתת לי להוציא את זה ו...המ..." ג'ון גמגם, "אני רק יודע ש... אני מתכוון... פשוט לא ידעתי לאן עוד אני יכול ללכת... אני רק יודע שאתה היחיד שיכולתי לבוא אליו... וזה..." פול הרגיש שג'ון מנסה באופן נואש לומר לו משהו, משהו גדול יותר מג'ון, גדול יותר ממנו...

 

"זו אמא שלי... היא מתה." ג'ון פשוט חזר להסתכל על ידיו של פול אוחזות בשלו.

 

פול לא ידע מה לומר... הוא היה חסר מילים. הוא התיישב בתדהמה. זה לקח לו כמה דקות, אבל הכל פתאום היה מובן... למה ג'ון לא פגש אותו קודם, למה לא היה אף אחד בביתה של אמא של ג'ון, למה ג'ון יושב כאן עכשיו, למה... למה, כמובן, פול היה היחידי שג'ון יכול היה לפנות אליו.

 

פול לא אמר דבר. הוא פשוט משך את ג'ון אליו בחיבוק. ג'ון נשען על פול וכרך את ידיו סביב מותניו. פול ליטף את גבו של ג'ון על ידו האחת, עם השנייה הוא ליטף את שיערו. הכאב ממותה של אמא שלו חזר להציף את ליבו. הוא יכול היה להרגיש מה עובר על ג'ון. הוא תמיד ניסה לשכוח עד כמה זה כאב כשאמא שלו מתה. עכשיו הוא אילץ את עצמו לזכור... הוא לא הבין שהדמעות שלו נופלות מהר יותר מאי פעם.

 

פול דחף בעדינות את כתפו של ג'ון כדי שיוכלו להסתכל אחד על השני והשעין את מצחו על זה של ג'ון. פול שם את ידיו בשני צידי ראשו של ג'ון והסתכל על לחיו האדומות מבכי. הוא נישק את ג'ון נשיקה ארוכה על המצח, אז על הלחי... הוא הפסיק והסתכל לתוך עיניו של ג'ון לרגע, אז הוא עצם אותן ונישק את ג'ון בפיו. זו הייתה נשיקה קצרה אבל נלהבת ומשמעותית... פול התרחק מעט. הם הסתכלו אחד לשני בעיניים. היה שם משהו שלא היה מעולם. ברגע שפגש את ג'ון הוא ידע שמשהו ישתנה. היה שם משהו... אמת, הבנה, אהבה. לפני שג'ון בא אליו הערב, הם היו החברים הכי טובים, אבל עכשיו הם היו מעבר לכך. מאהבים, לא... אבל עדיין הייתה שם הבנה של שני לבבות מלאים בכאב, נוצר שם אמון שלעולם לא ישבר, אבל יותר מכל, הייתה שם אהבה חדשה שנכנסה לתוך נשמותיהם.

 

פול משך איתו את ג'ון ושניהם נשכבו על הערסל. הם החזיקו ידיים וצפו ביחד בשמי הלילה. בפעם הראשונה בחייהם, האהבה שיקפה את כאבם.

---

כתבו, ציירו ושלחו אלי בהמוניכם. (וגם הגיבו בהמוניכם P:)