הזדמנות שנייה

ג'ן יפה שליזי כתבה. PG, ג'ן. הדר ואני היינו הבטא.

 

תהנו

---

הוא פתח את עיניו והסתנוור. הוא ראה לבן, רק לבן. הוא התרומם והתיישב על המיטה הרכה שעליה שכב כשדמות התקרבה אליו לאט-לאט. היא נעצרה במרחק מטר ממנו. הדמות הייתה חיוורת מאוד ושפתיה האדומות בלטו. היא לבשה שמלה לבנה ארוכה שהגיעה עד לרצפה. 

 

"איפה אני?" הוא שאל אותה, מרגיש כמו ילד קטן ותמים. "מתת. כרגע אתה בשום מקום. זה הכלום שבין שמיים וארץ ופה מחליטים לאן תלך, לגן עדן או לגיהינום." הדמות ענתה לו. מסיבה מסוימת הוא לא הרגיש כלום כשאמרה לו שהוא מת. הוא לא הרגיש צער ולא כאב, גם לא כעס. 

 

"ועד מתי אהיה פה?" "זאת בדיוק הבעיה, אנחנו לא יודעים לאן לשלוח אותך. לכן החלטנו לתת לך הזדמנות נוספת, יש לנו הרגשה שצריך לצאת ממך משהו גדול, מישהו גדול." "מה... ומה אני אמור לעשו-" לפני שהוא הספיק לסיים את משפטו הכול נעלם. 

 

הוא פתח את עיניו שוב, הפעם בחשש קל, ומצא את עצמו בחדר השינה הישן שלו בבית דודתו בליברפול. הוא קם, יצא מהחדר והתהלך לו במסדרון הצר. הוא עבר מול המראה הארוכה שהייתה תלויה בקצה המסדרון ונעצר. הוא הסתכל במראה והתאפק שלו לצרוח. זה היה הוא, אבל צעיר יותר. הרבה יותר. 

 

הוא ירד במהירות במדרגות ונכנס למטבח המצוחצח. "בוקר טוב." דודתו אמרה לו. "תה?" "ברור." הוא ענה לה והביט בלוח השנה שהיה תלוי על הקיר. התאריך היה ה-6 ליולי 1957. היום הזה, משום מה, עשה לו דה ז'ה וו. הוא לא זכר למה, אבל התאריך הזה היה חקוק במוחו.

 

"אתה בא איתנו ליריד היום?" דודתו שאלה אותו. "ל...כן." הוא רצה לומר לא, אבל משהו משך אותו להגיד כן. הוא נזכר בדמות הבהירה. "יופי, ג'וליה תשמח לראותך." "אימא שלי-" הוא התחיל להגיד ונעצר, זה היה כמעט שנה לפני שאימא שלו נפגעה בתאונת דרכים. "אימא שלך מה?" "כלום." הוא אמר, סיים לשתות את כוס התה שלו במהירות ורץ לחדרו. 

 

הוא פתח את הדלת ושם לב לגיטרה הישנה שלו. כמה זמן הוא לא נגע בה... שנים. הוא הרים אותה בזהירות והתחיל לנגן. הוא דווקא די טוב בזה, לא כמו שזכר. "ג'ון, אתה בא?" דודתו מימי שאלה אותו. "תצאי, אני אפגוש אותך שם." הוא אמר לה והתחיל להתארגן במהירות. הוא הביט בגיטרה ששכבה על המיטה והחליט לקחת אותה איתו. 

 

הוא יצא לרחוב עם הגיטרה בידו והתחיל ללכת. הוא הגיע למקום ופגש את חבריי הלהקה שלו. איך שהוא שכח מזה... אבל אי אפשר היה לצפות ממנו לזכור את החיבה הטיפשית שלו לרוק אנד רול. הוא עלה לבמה והם התחילו לנגן. לאט-לאט התאספו אנשים רבים סביבם. חלקם עמדו וזמזמו, חלקם רקדו. הייתה אווירה נעימה.

 

הוא הבחין בחברו אייבן ולידו ילד, נער, בערך בן 15 או 16, עם גיטרה על גבו. הם סיימו לשיר וירדו מהבמה. "היי, ג'ון." אייבן אמר לו, "היי." הוא ענה לו ופנה לעבר הנער במבט תוהה. "פול מקרטני," הוא הציג את עצמו. "זו הייתה הופעה מעולה." הוא המשיך. "תודה." ג'ון ענה לו וחייך קלות. היה משהו מיוחד בילד הזה. 

 

ג'ון ואייבן התיישבו בזמן שפול ניגש לגיטרה של ג'ון. "אני יכול לנגן?" הוא שאל. "תהנה." ג'ון ענה ופול התיישב לידם עם הגיטרה. הוא כיוון אותה והתחיל לנגן ולשיר. "אתה מצטרף אלינו, נכון?" ג'ון שאל אותו שניהם צחקו, ולאחר כמה דקות פול פשוט אמר 'כן'. 

 

זהו זה. גורלו השתנה. ההזדמנות השנייה של ג'ון לנון ניתנה והצליחה.

 

ומאז הזמן התקדם.

 

הביטלס התפתחו, ג'ון ופול נהיו החברים הכי טובים, נשמות תואמות. ג'ורג' הריסון הצטרף ללהקה, הם נסענו להמבורג וחזרו ממנה פעמיים, סטיוארט, נגן הבס וחברו הטוב של ג'ון נפטר משטף דם במוח, הם הכירו את בריאן אפשטיין שהפך למנהל הלהקה, הכירו את רינגו שהפך למתופף, התקבלו לחברת הקלטות, ג'ון וסינתיה התחתנו וג'וליאן נולד, הביטלס המשיכו להצליח, הם הגיעו לארצות הברית, הפסיקו להופיע, עברו להקלטות באולפן בלבד. 

 

היחסים בין כולם, ג'ון, פול, ג'ורג' ורינגו, התחילו להתערער. הוא פגש את יוקו, אמנית יפנית, התגרש מסינתיה והתחתן עם יוקו. הלהקה התפרקה. ג'ון עבר לניו יורק. כול אחד התחיל בקריירת סולו, ולמרות הכול פול וג'ון הצליחו לשרוד את זה. הם נשארו ביחד תמיד. נפגשו לפחות פעם בחודש, פעם בלונדון ופעם בניו יורק, למרות הילדים, הנשים והריבים. 

 

ואז זה קרה. ב-8 בדצמבר 1980, הוא יצא מהמכונית אחרי יוקו. מישהו קרא לו, הוא הסתובב ו...בום. 

 

הוא פתח שוב את עיניו וראה לבן. הוא התיישב על המיטה הרכה וחיכה לדמות החיוורת.

 

"אז חזרת?" "כנראה." הוא אמר לה. "הפעם שינית את העולם. כבשת אותו." "אני משער שאת צודקת." הוא אמר בהשלמה עם זה שהוא מת וזה סופי. "בוא איתי." היא אמרה לו "לאן?" הוא שאל. "אתה עוד תראה..."