אפשר להגיד שזה איזשהו המשך ל'ברגעים כאלה'- ג'ורג'/רינגו, אזכור של ג'ון/פול, PG-13, שמלודי כתבה, אבל אפשר להתייחס לסיפור כאל סיפור שונה לחלוטין...
בכל פעם, כשג'ון ופול נכנסים מחובקים לסטודיו, כשפול מחייך חיוך מובך ומתחיל להסמיק אחרי שג'ון לוחש לו משהו באוזן, משהו שמיועד רק לשניהם, ג'ורג' מתחיל לקנא.
הוא לא רוצה את ג'ון, אבל זה לא אומר שהוא לא רוצה ג'ון משלו.
ואז הוא מעיף מבט חטוף לעבר רינגו, ונושך את שפתו התחתונה מבפנים
.
רינגו מתכופף להרכיב את המערכת שלו, וג'ורג' פשוט מביט בו ומנסה להירגע.
הוא בטוח שזה אמור להיות קל. אם ג'ון ופול עושים את זה, למה שזה יפריע להם? אבל הוא מת מבפנים, בכל פעם שהוא חושב איך רינגו יגיב. הוא עוצם את עיניו לכמה רגעים, ורואה את פניו של רינגו מולו. העיניים האלה...
כשהוא נוגע בעצמו בלילה, זה מה שהוא רואה. רק העיניים האלה.
הוא מרגיש את השפתיים המלאות האלה נוגעות בו. על הלחי, על הצוואר, על הבטן, בכל מקום...
הוא צריך רק שרינגו ידע.
אי הוודאות אוכלת אותו מבפנים. לאט. לאט...
בכל פעם כשמורין איתם, כשהוא רואה עד כמה רינגו מאושר, גם הוא מאושר. אבל זה בא ביחד עם צביטה של כאב. רינגו אף פעם לא יהיה שלו.
כשהוא חולק חדר עם רינגו, הוא רק מקשיב לנשימות שלו. הוא לומד לזהות אותן.
וכשהוא מתעורר באחד הבקרים, ורינגו שוכב לידו, מחבק אותו, נצמד אליו, ושניהם – בוודאות – עירומים, הנשימה של רינגו מדגדגת את הצוואר שלו, הוא פשוט רוצה לבכות, לצחוק, לצרוח, לרוץ ולקפוץ, והכול ביחד. והוא מרגיש מטומטם. וצוחק על עצמו.
ושואל את עצמו איך זה קרה.
אבל הוא לא מתלונן.
ואז רינגו מתעורר, מחייך אליו, נצמד אליו עוד יותר, ומנשק אותו. הנשיקה הכי טובה שג'ורג' יכול לזכור. הם צמודים, ורינגו רוצה אותו.
ג'ורג' שמח.
בהמשך מחכים לנו עוד המון סיפורים של ליזי, איתי, מיטל, הדר, עמית ועוד של מלודי. תאמינו לי שיש עוד הרבה למה לחכות...
מדהים... תודה :)
השבמחקאיזו גאונות.
השבמחקומחר במשמרות ה*&^% האלה אני פשוט אחשוב על הפיקצר הזה
גאוני! O:
השבמחקאוי... מסכנה שלי.. אני זוכרת את הסבל.
השבמחקכן, זה נורא!
השבמחקוהמפקדת תפסה אותי שומעת פינק פלויד, ABBA ונירוונה בטלפון באמצע המשמרת, אבל למזלי אנחנו חברות אז... P:
ואני רוצה לחנוק את הילד ה&^%$ שבחוליה שלי!
פריקות זה טוב.