It's Only Love (ג'ון/פול)

הדר כתבה לנו ג'ון/פול חדש, R (מעט). צוף ביטאה... תהנו!  

---

ג'ון ישב על מיטתו כשסיים לכתוב את השיר. הוא הסתכל לימינו בעייפות. השעון הצביע על השעה שתיים וארבעים בלילה. סינתיה הלכה לישון כבר מזמן, ג'וליאן לידה. הוא הסתכל על המילים שכתב וקימט את הדף מיד. 'אין לך סיכוי,' הוא חשב לעצמו וזרק את הנייר הצידה. ג'ון נשכב על המיטה וכיבה את האור הקלוש שלידו. הוא לא הספיק להתכסות בשמיכה וכבר נרדם.  

ביום שלמחרת סינתיה לא הצליחה להעיר אותו. היא לא שמה לב לדף המקומט ששכב ליד המיטה, לצידו של ג'ון. שעה או שעתיים לאחר מכן, אחרי כמה ניסיונות להעיר את בעלה ללא הצלחה, היא שמעה כמה נקישות על הדלת. "רק רגע," היא אמרה, הסתכלה על ג'ון לרגע ויצאה מהחדר.

 

היה זה פול שהגיע לבקר. "בוקר טוב." הוא אמר לה בחיוך והיא נתנה לו להיכנס. "מה שלומך?" הוא שאל בנימוס. "יותר טוב," השיבה, "תה?" פול הנהן. הוא התיישב על הספה שבסלון והציץ דרך החלון לכמה שניות. זה היה יום יפה, שטוף שמש ונעים. 

 

"איפה ג'ון?" הוא שאל כשסינתיה הגיעה עם התה החם. "ישן. ניסיתי להעיר אותו, אבל אתה יודע איך ג'ון כשהוא עייף." הוא צחק. כמובן שהוא ידע. הוא היה זה שצריך להעיר את ג'ון כל כך הרבה פעמים כשהיו בבתי המלון בסיבובי ההופעות שלהם ברחבי העולם. 

 

אחרי שישבו ודיברו, פול חשב שהגיע הזמן להעיר את חברו. סינתיה הנהנה והצביעה על הדלת הסגורה שבסוף המסדרון. פול התנצל והתקדם לעברה. הוא פתח את הדלת בזהירות כשסינתיה הלכה להאכיל את ילדה הבוכה.  

 

הוא סגר את הדלת אחריו והסתכל על ג'ון. הוא עדיין ישן, ללא שמיכה. פול התקדם לעברו במטרה להעיר אותו כשראה דף מקומט ליד המיטה. הוא לקח אותו, עיניו מלאות סקרנות. בזהירות הוא התיישב על כיסא שעמד ליד השולחן, פתח את הדף ועיניו החלו לעבור על המילים. 

 

I get high when I see you go by 

My oh my. 

When you sigh, my, my insides just fly, 

Butterfly. 

Why am I so shy when I'm beside you?   

It's only love and that is all, 

Why should I feel the way I do? 

It's only love, and that is all, 

But it's so hard loving you.   

Is it right that you and I should fight 

Every night? 

Just the sight of you makes nighttime bright, 

Very bright. 

Haven't I the right to make it up, boy?   

It's only love and that is all, 

Why should I feel the way I do? 

It's only love, and that is all 

But it's so hard loving you 

Yes it's so hard loving you, loving you.

 

הוא קרא את המילה הזו שוב ושוב, ובכל פעם הוא האמין לכך פחות. המחשבות רצו במוחו. Boy? לא יכול להיות. אבל הוא לא תיקן את המילה... היא כתובה כאן, ממש לפניך, בכתב ידו המקומט של ג'ון. וכל השיר הזה הוא... שיר אהבה... 

 

הוא שמע תזוזה מצידו הימני. הוא חשב לרגע שג'ון מתעורר, אבל הוא רק זז קצת. פול הסתכל עליו לכמה שניות. פניו השלוות נראו יפות מתמיד. פול קם מהכיסא והתיישב ליד ג'ון. הוא רכן מעליו בשקט ועשה את מה שרצה לעשות כבר הרבה זמן- שפתיו נגעו ברכות בשפתיו של חברו הישן, מנשקות אותו בעדינות אופיינית. לאחר כמה שניות, הוא התרחק מעט והביט בג'ון.  

 

לא היה נראה שג'ון מתכוון להתעורר, אך לפתע פקח את עיניו החומות והסתכל על פול. הוא הרגיש משהו נעים על השפתיים שלו וזה העיר אותו. כשראה את פול מעליו, הוא התיישב והסתכל סביבו. הוא שפשף את עיניו והפנה את מבטו בחזרה אל חברו. 

 

הוא נגע בשפתיו לרגע כשמשהו קרץ לו מידו של פול. השיר!

 

הוא נלחץ לרגע, חשב שפול יצחק לו בפרצוף. עם שיר שהוא בעצמו שונא, איך אפשר שלא?

 

ובכלל, איך הוא השיג את זה? אתמול בלילה הוא זרק אותו... ליד המיטה. מבטו של פול היה נעוץ בו בהבעה לא מובנת, וזה שיגע אותו. על מה לעזאזל הוא חושב עכשיו? 

 

ג'ון נרגע קצת כשראה את חברו אפילו לא מגחך. להיפך, פול דווקא חשב שהשיר יפה מאוד. 

 

"היי..." הוא התחיל. "מה אתה עושה פה?"  

 

"הגעתי לפני חצי שעה בערך... אבל ישנת. אז באתי להעיר אותך ו-" הוא השתתק. פול השפיל את מבטו לדף ורצה לומר דבר מה, כששום קול לא בקע ממנו.  

ואז, פתאום, האומץ הגיע. "השיר הזה... למי הוא נכתב?" ג'ון לא אמר דבר, מה שהעלה את סקרנותו של פול. "למה כתבת כאן את המילה boy, אם זה שיר אהבה?" עיניו בהקו. הוא כל כך רצה שג'ון יאמר לו שהשיר נכתב בשבילו, כדי להתנפל עליו בנשיקות חמות כמו השמש. אבל ג'ון המשיך להסתכל עליו במבט אטום ומילה לא יצאה מפיו. "ג'ון... למה כתבת את מילה הזו? זו... זו טעות או אולי...?" פול מלמל, תאוותו למשפט אחד קטן גודלת מרגע לרגע. קולו כמעט והתחנן למילים "זה נכתב בשבילך", ופול לא יכול היה להסתיר את זה. 

 

השאלות של פול המשיכו לזרום מפיו בשטף, עד שג'ון הרים את ידו ובכך השתיק אותו. היד התקרבה אל פניו הסמוקות מחום, עיניו מגלות את כל הסודות, מקוות שפול יכול לשמוע אותן. "ג'ון," הוא לחש, "למי נכתב השיר הזה?" אבל ג'ון לא היה צריך לומר דבר מעכשיו. הוא התקרב אליו באיטיות כשידיו נכרכות סביב פול ושפתיו נצמדות לשלו. הם נשכבו על המיטה, מתנשקים בשקט, שסינתיה לא תשמע. 

 

הם הפסיקו לרגע, לקחת אוויר. פול הסתכל על חברו בעיניים מאוהבות, חיוכו מטופש וקיטשי. ג'ון, בפעם הראשונה בחייו, אהב אותה, את הקיטשיות הזו. בכל שנייה האהבה הזו גברה, כשרק הסתכל על הצעיר יותר מחייך אליו. 

 

אחרי זמן ממושך בחדר הסגור, סינתיה דפקה על הדלת. "רק רגע!" בהול בקע משם, כשרעשים קלים נשמעו פה ושם. הם התלבשו והסתדרו מהר עד כמה שיכלו. ג'ון לקח דף אקראי והשניים התיישבו על המיטה. 

 

"כן!" ג'ון צעק והעמיד פנים ככותב מילים ראשונות לשיר חדש. פול הציץ מאחוריו וראה את סינתיה נכנסת. 

 

"רציתי לשאול אם אתם רוצים לאכול משהו..." היא אמרה ולאחר כמה שניות בהתה בפול במבט מבולבל. "פול?" היא שאלה.  

 

"כן?"  

 

"מה קרה לשיער שלך?" שיערו היה פרוע, לא כמו מקודם. היא הרגישה שקרה משהו כשלא הייתה שם, אבל לא שאלה שאלות.

 

"אה..." הוא התחיל לומר כשג'ון שינה לפתע את הנושא, "כן, סינתיה, נשמח לביסקוויטים ותה. נבוא עוד כמה דקות." הוא חייך אליה והיא הבינה את הרמז. היא סגרה את הדלת בשקט, מהרהרת. 

 

השניים נשמו לרווחה כשסינתיה הלכה. הם הסתכלו אחד על השני וצחקקו, ואז השפילו את עיניהם. "אז... התנשקנו." התחיל פול. "כן." ג'ון ענה לו. פול הסתכל על חברו בעיניו הגדולות. "אתה לא יודע... כמה זמן חיכיתי לרגע הזה." הוא לחש. ג'ון חייך. ועוד איך הוא ידע, אבל הוא לא אמר דבר.

 

"אתה רוצה את זה?" הצעיר שאל. השני הסתכל עליו במבט מהורהר, חושב על הכל בדקדקנות. האם הוא רוצה להיות עם פול? כמובן. האם יהיו לזה השלכות אם הם יגלו למישהו? בטח.  

 

"פול," הוא אמר לו. "אני רוצה את זה יותר מכל דבר אחר." הוא ראה את החיוך מתפשט במהירות על פני חברו. "אבל נצטרך לשמור על זה בסוד. אסור לנו לספר. לא לבריאן, לא לג'ורג' או רינגו ובטח שלא לסינתיה." "אני יודע." פול השפיל את עיניו. למרות שיש משהו הרפתקני בלא לספר לאף אחד על הזוגיות שלהם, הוא ידע שזה יכול להיות מאוד מכביד. אבל מה זה משנה? שניהם ביחד עכשיו- וזה מה שחשוב.

 

"אז כמה זמן אתה...?" עדיין היה לג'ון קצת קשה לומר את זה. "הרבה זמן. מאז שהכרנו, אני חושב... אולי קצת פחות, אולי יותר." הוא הסמיק וג'ון גיחך לעצמו. "ורק עכשיו נזכרת, הא?" הם שתקו. לא היה להם מה לומר. הם הסתכלו אחד על השני בעיניים נוצצות וחיוכו של כל אחד גדל. 

 

הם התקרבו אחד לשני במהירות, מתנשקים בלהט גמור. החלונות והדלת היו סגורים ואף אחד לא יכול היה לשמוע. הנשיקות גברו ונעשו לוהטות יותר ויותר ככל שהמשיכו. הלשונות התערבבו במהירות וחמימות, מותירות את השניים חסרי אוויר.  

 

החולצות שלהם נזרקו על הרצפה כבר מזמן. שני הביטלים שכבו אחד ליד שני על המיטה ונשמו בכבדות. הם הסתכלו אחד על השני והרגשות היו הדדיים. כשנשימתם הסתדרה, הם התקרבו אחד לשני באיטיות, והנשיקה הייתה ארוכה ומשמעותית. 

- -

הם הקפידו בעניין הסוד, למרות שהיו פעמים אחדות שסודם כמעט והתגלה. כשאחד מהם היה שיכור, הנגיעות הקטנות, הרמזים. אבל אף אחד מעולם לא ידע. ובדיוק כשנראה שסודם כבר לא יתגלה, סינתיה הקישה על דלת חדרו של ג'ון. 

 

"כן?"  

 

הוא הסתובב אליה. הוא ישב ליד השולחן שלו, כותב את רגשותיו. אבל ברגע שסינתיה הופיעה- הייתה לו הרגשה לא טובה. עיניה היו אדומות ולחייה רטובות.  

 

"מה קרה?" הוא שאל. 

 

תחילה היא רק הסתכלה עליו, עיניה מתמלאות בדמעות. רק לאחר כמה רגעים היא הצליחה להוציא קול מפיה. 

 

"אתה ופול... אתם ביחד?" 

 

לקח לו זמן לענות, אבל בסופו של דבר הוא הבין שאין לו ברירה. היא אשתו. 

 

"כן." 

 

היא הנהנה בשקט ויצאה מהחדר. ג'ון הסתובב בחזרה והסתכל על הדף שלפניו. לאחר רגעים אחדים של דממה, הוא המשיך לכתוב. 

- -

השנים עברו במהירות. ג'וליאן גדל, סינתיה וג'ון כבר התגרשו.  

 

רק היחסים שלו עם פול נשארו לא ברורים לאנשים סביבם. היה נראה שהכל ביניהם שחור, שהם לא מוכנים אפילו לדבר אחד עם השני. למרות שזה באמת קרה והתחושות האלה נראו כגוברות עם הזמן, אף אחד לא ידע שלעיתים קרובות אף יותר- כל הריבים והצעקות הללו נשכחות כליל, כשהשניים נשארו לבד באולפן או בבית של אחד מהם. 

 

אבל יום אחד הכל נשבר. 

 

ג'ון נכנס לאולפן עם אשתו השנייה, יוקו אונו, כששלושת חברי הלהקה האחרים נמצאים שם ביחד עם המפיק שלהם, ג'ורג' מרטין. ג'ון הסתכל על פול בשקט לא אופייני, וזה החזיר לו מבט שואל. "אני רוצה להתגרש." 

 

פול גיחך. "מה?" "שמעת אותי. אני רוצה להתגרש מהלהקה." הוא מחק את חיוכו כשראה עד כמה ג'ון רציני. הוא העביר מבט חטוף לחבריו ואז הסתכל על יוקו לרגע. מבטה היה אדיש אך עם זאת מלא עוצמה. משהו בה הרחיק את ג'ון מהלהקה, ממנו. הוא לא יכול לתת לזה לקרות. 

 

"ג'ון, אתה לא יכול לעשות את זה." פול ניסה לשכנע אותו. ג'ון אפילו לא מצמץ. "אל תהיה מגוחך, פול. אני זה שהקים את הלהקה הזו ואני גם יכול לפרק אותה. זה מה שאני עושה עכשיו." הוא אחז בידה של אשתו בחוזקה והשניים יצאו מהאולפן. 

 

בערב של אותו היום נשמע צלצול בדלת. ג'ון ויוקו גרו בבית של רינגו בלונדון. ג'ון היה זה שפתח את הדלת. פול עמד מולו. היה נראה שיוקו לא הייתה בבית, והוא שמח על כך. "מה אתה רוצה?" ג'ון שאל בקרירות. "אפשר להיכנס?" ג'ון צעד כמה צעדים אחורה, מפנה לו את הדרך. פול נכנס בשקט מוחלט ולאחר שג'ון סגר את הדלת, הוא התיישב על הספה. 

 

ג'ון אפילו לא התיישב. הוא עמד מולו וחיכה לדבריו.  

 

"אתה לא כמו פעם." ג'ון גלגל את עיניו. הייתה לו תחושה שהדרמה-קווין יתחיל עם משפט כזה. פול, ששיערו ארך עד לעורפו וגדלו כבר זיפים על פניו, נאנח. ג'ון הסתכל עליו מבעד למשקפיו העגולות כשכמה שיערות ארוכות נופלות על פניו.  

 

"מה יש לך?" הוא שאל. ג'ון גיחך. "מה זאת אומרת?" "אתה שונה, ג'ון. אתה לא ג'ון שלי, ואני רוצה אותו בחזרה." "מעולם לא השתניתי." הוא החזיר. הפעם היה תורו של פול לגחך בלעג. "באמת? אז למה אתה מפרק את הלהקה? למה עזבת אותי בשביל הזונ-" "אל תגיד את זה." ג'ון קטע אותו ופול השתתק. הם לא הסתכלו אחד על השני, אלא על דברים אקראיים בחדר, כשבזווית העין הם כן רואים אחד את השני. 

 

תוך כדי חיפוש על מה להסתכל, מבטיהם נפגשו. פול הזיז קצת את צווארון הסוודר הלבן שלו. התחיל להיות לו חם פתאום. הוא ראה איך ג'ון משוטט עם עיניו ומסתכל עליו.  

 

הוא פתח את פיו כדי לומר דבר מה כשג'ון התנפל עליו ונישק אותו כמו שלא עשה כל כך הרבה זמן. הוא עטף אותו בידיו. בתוך תוכו, פול כל כך קיווה שזה מה שג'ון יעשה. ג'ון הוריד את הסוודר החם מעל פול והמשיך לנשק אותו על פניו ועל חזו. "התגעגעתי אליך," פול לחש, פותח במהירות את מכנסיו. ג'ון חייך לעצמו והמשיך במעשיו, ותוך שניות מצא את עצמו יורד יותר ויותר. פול גנח בלהט, מחייך לעצמו את החיוך השני המאושר ביותר שחייך בחייו. החיוך הכי מאושר בחייו הגיע לפני הרבה זמן. 

 

בסופו של דבר פול מצא את עצמו שוכב על הספה, מזיע ומתנשם בכבדות, נזכר בזמנים שעברו. ג'ון שכב לצידו כשחצי מגופו עליו, מחבק אותו. ידו הימנית עטפה אותו בחום וכך גם רגלו. המשקפיים נפלו על הרצפה לפני כן, ושם הן נשארו, שבורות. עיניו של ג'ון בהקו והוא לחש באוזן חברו, "אמרתי לך שלא השתניתי."