ואחרי הפרולוג, מגיע הסיפור עצמו. פול/לינדה, PG-13,
נכתב ע"י נועה/נוצ'.
כמה פרטים שיעזרו לכם להבין את העלילה-
פול ולינדה נפגשו לראשונה במאי 1967, ואז פעם שנייה במאי 1968 בניו יורק- כשג'ון ופול נסעו כדי לספר על הקמת אפל קורפס.
הפרק הזה מתרחש בניו יורק, איפה שלינדה גרה לפני שהם התחתנו.
ניו יורק סיטי, מאי 1968
ישבתי בחדר, מזמם לי כל מיני שירים שישבו לי בתחתית התודעה כבר שנים, מבלבל מילים ללא בושה, שואף שאיפה קטנה מהסיגריה פה ושם.
אני אוהב להיות לבד, חשבתי. אין כאן איש לרדת עליי. מלבדי, כמובן. ואני מניח שעוד מעט גם אני אלך מכאן, ארפרף לי, ואשאיר את הגוף המחורבן שלי כאן להירקב.
פלטתי צחקוק קטן בין כמה מילים של אלביס וכמה פליטות עשן.
הנחתי את רגליי על השולחן בהיסח הדעת, מתעלם מכל כללי הנימוס שאמא שלי לימדה אותי; מניח לעצמי לשקוע עוד ועוד בתוך ים הרחמים העצמיים.
"איים אול שוק אפ, נה נה נה," זימרתי לעצמי, ונזכרתי – ועם הזיכרון הגיעה גם צביטה קטנה של מציאות, הדבר שכל כך ניסיתי להתחמק ממנו – בפוסטר של אלביס שקיבלתי מג'ורג' ליום הולדתי החמישה עשר.
“The King” היה כתוב עליו באותיות קידוש לבנה, וחתימתו המסולסלת – מזויפת, כמובן – התנוססה מעליהן, חוצה אותן באכזריות.
נשמעה דפיקה בדלת. "רק רגע." צעקתי. פתאום הבנתי שאני צרוד. גיחכתי, נותן לעצמי אגרוף מנטלי על הפתטיות של עצמי.
הורדתי בכבדות את רגליי מהשולחן, וקשרתי את החלוק שלי במהירות. ניסיתי לא לחשוב מי זה יכול להיות, כי התקווה שזו היא, שזו היא, פשוט לא יכלה לצאת מראשי.
הדפיקות המשיכו – עדינות מדי מכדי להיות אלו של ג'ון, כביכול חזקות מדי מכדי להיות אלו שלה – ואני פשוט בלעתי את רוקי, מקווה מאוד לבלתי אפשרי, ובתנופה אחת פתחתי את הדלת.
והיא עמדה שם, כנגד לכל הסיכויים שבעולם, יפה יותר מתמיד, מתעטפת במעיל שלה ("קר מדי. קשה לי להאמין מאי עכשיו, פשוט קר מדי." היא אמרה בהתנצלות), ואחרי כמה שניות של בהייה משותפת בריצוף בבית המלון, היא הביטה לי בעיניים, ואמרה "אנחנו צריכים לדבר."
***
Please don't ask me what's on my mind
I'm a little mixed up, but I'm feelin' fine
When I'm near that girl that I love best
My heart beats so it scares me to death!
אלביס המשיך לזמר לי בראש, ונתתי לעצמי להסכים עם כל מילה שאמר.
והיא פשוט ישבה שם, והביטה בי, וחייכה כל פעם שהמבטים שלנו הצטלבו. ומדי פעם היא אמרה משהו, על כמה שהיא מצטערת, על זה שהיא אולי הייתה קצת קשוחה מדי.
"זה מנגנון כזה," היא אמרה לי, ולגמה עוד קצת מהקפה שהצלחתי לדחוף לידיה ("תשתי, תשתי! זה יחמם אותך. אויש, לינדה, בבקשה!") ושוב חייכה – חייכה כאילו היא צעד לפני במשחק, יודעת משהו שאני אפילו לא חשבתי עליו. "אתה יודע. קשיחות. להראות מי הבוס. כי... כי לפעמים אני לא יודעת מה עומד מאחורי המסיכה. אולי אתה נחמד ואולי אתה מפלצת. ו – ופתאום אני לא מבינה איך יכולתי לחשוד שאתה מלא ברוע." היא נעצרה, לקחה נשימה עמוקה, והניחה את ידה על ידי. "סולח?"
הרמתי את מבטי באיטיות, מחייך חצי חיוך. "את יודעת שלא כעסתי."
" אני הייתי כועסת. אם איזה פסיכית – או פסיכי, במקרה שלי – היה אומר לי שלמרות שאני נורא נחמדה, נמאס לו מהנשים, כי אי אפשר לסמוך עלינו, ושהוא יודע שהכל מרחמים." היא הטתה את ראשה אנה ואנה, מצחקקת צחוק מריר. "הייתי מחזירה לדביל בו במקום. אבל אתה פשוט הנהנת, ואמרת שאתה מבין, וזה היה כל כך מתוק שפשוט הבנתי איזה בנאדם אני מפסידה. אז אחרי ההעלבה והחפירה רבתי, האם תיקח אותי בחזרה?"
"טוב," אמרתי, ונשענתי לאחור, "בחזרה זה לא. אבל את יודעת טוב מאוד שאני פשוט ישבתי פה, ובכיתי וקיוויתי שתבואי."
ואז חייכנו, והחיוך שלה היה אפילו גדול יותר משלי.
***
She touched my hand what a chill I got
Her lips are like a volcano that's hot
נאנחתי, והעברתי יד בשיער שלה; והיא נשענה עליי, והעבירה את היד שלה בשיער שלי- דבר שבמרוצת השנים הפך למנהג.
ואני נישקתי אותה, נישקתי אותה בקצב של אלביס.
"איים אין לאב, איים אול שוק אפ." לחשתי לה.
ומתחת לשמיכות, אז, היא החזירה לי לחישה: "המ המ המ, או יה."
ודרך אגב-
[youtube=http://www.youtube.com/v/hZd8R-cT2gA]
(תראו מי הגיטריסט!)
פולי ופאקינג דייויד גילמור!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
השבמחקממש אהבתי את הפיק, היה נחמד אחרי יום חרא לשבת ולקרוא ..
:)
הו, זה פיק כה מעולה!
השבמחקאל תגידי לי שזה הסוף... זה לא, נכון?
יהיו עוד פרקים, נכון?
...נכון? D: