בשמיים (ג'ון/פול)- חלק 1

הדר מביאה לנו עוד פול/ג'ון, PG.

 

מבוסס על ההופעות של פול בסוף 2009-

 

הוא הופיע ב-7 לדצמבר ו-9 בדצמבר, אבל לא בשמיני [וכולנו יודעים למה...], אז היא החליטה לכתוב על זה פיק.

 

חלק ראשון מתוך שניים.

  

תהנו

 

---

 

השמיני לדצמבר, 2009  

"היי, ג'ורג'." 

 

"היי." הוא הסתכל עליו בעודו יושב על הענן וצופה מלמעלה.

 

"על מה אתה מסתכל?"

 

"עליהם."

 

ג'ון התיישב לידו והסתכל למטה. הארצות נראו לו כל כך קטנות משם. למזלו, הוא יכול היה לראות כל דבר ודבר.  

 

"איזה יום היום?"

 

"שלישי."

 

"כן, אבל מה התאריך?"

 

"השמיני לדצמבר. מזל טוב."

 

ג'ון גיחך. "הבנתי.", אמר.

 

"למה אתה צוחק?"

 

"תראה אותם," הוא ענה בחיוך. "מתאבלים עליי כשהם לא יודעים שאני איתם כל הזמן."

 

"זה קרה גם לנו כשחיינו, אתה יודע." ג'ורג' קרץ. 

 

"כן... אבל לא הבנו את זה עד שהגענו לפה, לא, ג'ורג'י? אני רואה שיש אנשים שכן הבינו את זה שם למטה, אבל רובם ממשיכים לבכות. זה פשוט..." ג'ון לא יכול היה לעצור את עצמו. 

 

"לא יפה מצידך." ג'ורג' גיחך.

 

"טוב, הפסקתי. רוצה ללכת להופעה של פול? הוא מופיע בארנהם מחר."

 

צחוקו של ג'ורג' גדל. "ג'ון לנון רוצה ללכת להופעה של פול מקרטני, הא? זו זכות גדולה בשבילי לשמוע."

 

"שתוק כבר," ג'ון דחף אותו קצת והשניים צחקו.

 

"רק חבל שהוא לא יכול לדעת..." ג'ורג' המשיך ואז עצר. ג'ון הסתכל למטה מבלי להביט בחברו.

 

"הוא לא יודע," ג'ון אמר לפתע, "אבל בעתיד כן. בכל אופן, עכשיו, כשאין לנו מה לעשות וממש משעמם לי, רוצה לראות מה הוא עושה?"

 

"בטח." 

 

"נצחק לו בפרצוף בלי שירגיש," ג'ון גיחך ברשעות וג'ורג' חייך.

 

"הוא יהרוג אותך כשיעלה לפה גם, אתה יודע." ג'ורג' צחק לו.

 

"נראה אותו מנסה!" השניים קפצו מהענן ובין-רגע מצאו את עצמם על הארץ.

 

-

 

"אז זוהי ארנהם," ג'ורג' חשב בקול. "מרוב שהיינו בכל כך הרבה מקומות אני לא זוכר אם היינו פה או לא." השניים הסתכלו סביב. "היינו בהולנד ב-1964, כשרינגו היה חולה," ג'ון אמר, "אבל לא היינו בעיר הזו."

 

הם חיפשו בעיניהם את המקום בו פול אמור לישון. הרבה אנשים הלכו מסביב בלי להרגיש בהם.

 

"אני אומר שזה... זה!" ג'ון הצביע על בית מלון אקראי.  

 

"איך אתה יכול להיות בטוח?"

 

"אני לא," ג'ון קרץ לו והתקדם לבית המלון.

 

"אתה אפילו לא יודע אם הוא באמת שם," ג'ורג' ניסה לעצור אותו, אבל ג'ון היה נחוש בדעתו ללכת דווקא לשם.

 

הם נכנסו דרך הקיר אל תוך האולם. ג'ון הסתכל בהתעניינות על הקופסאות המוזרות מפלסטיק שהיו מונחות על יד אנשי הקבלה.

 

"איך אמרת שקוראים לדבר הזה?"

 

"מחשב." ג'ורג' גיחך.

 

"ולדבר הקטן הזה שיש לו ביד, אמרת שזה טלפון בלי חוט, נכון?"

 

"כן. קוראים לזה פלאפון, בקיצור. אתה יכול לדבר עם מי שאתה רוצה מכל מקום אל כל מקום. עולה כסף, אבל שווה את זה."

  

ג'ון נחר בבוז. "טוב, זה לא מעניין, בוא נלך לחפש את פול."

 

"אבל יכול להיות שהשם שלו כתוב במחשב."

 

"לא, אני לא חושב שהם עד כדי כך אידיוטים." ג'ורג' הרים גבה וג'ון חייך.

 

הם לא היו צריכים להשתמש במעלית אבל עשו זאת בכל מקרה, כי כך ג'ון אמר. לא עברו יותר מארבע קומות כשהחליט לרדת ולחפש את פול.

 

"למה דווקא קומה ארבע?" שאל ג'ורג'.

 

"כי ככה החלטתי." ג'ון הרים את אפו בצורה רצינית.

 

"אבל אתה מחליט הכל." ג'ורג' אמר בטון ילדותי, וכשג'ון השתיק אותו, הוא הרים גבה והלך אחרי חברו המבוגר יותר.

 

הם התקדמו לאורך המסדרון כשג'ון עצר בדלת האמצעית.

 

"עצרנו כאן כי...?" ג'ורג' שאל.

 

"כי פול לא טיפש." ענה ג'ון בפשטות. החדרים בהם מתארחים אנשים מפורסמים נמצאים בדרך כלל בקומה נפרדת או בסוף המסדרון, אבל הפעם ג'ון הרגיש שפול הלך צעד קדימה והחליט להישאר במקום שאפילו לא ינסו לחפש בו. הוא הכניס את ראשו דרך הקיר בכדי להסתכל אל תוך החדר, וראה שזו מלאה בכל טוב- פסנתר, תקליטים, דיסקים, דברי מאכל צמחוניים וחלון גדול שמשקיף אל העיר.

 

"מצאתי אותך." הוא חשב לעצמו ונכנס פנימה, ג'ורג' אחריו.

 

"אתה חושב שהוא בחדר בכלל?"

 

"יחסית מאוחר עכשיו, אז אני מניח שכן." אמר ג'ון כשהסתכל על השעון התלוי על הקיר, שהצביע על השעה שמונה וחצי בערב.

 

ג'ורג' לא אהב להישאר בכדור הארץ הרבה זמן, ובמיוחד לא במקומות כאלו. בגנים גדולים או יערות הוא יכול היה להישאר במשך שעות, אבל במקום מאוכלס כזה, חצי שעה הרגישה לו איטית כמו שלוש שעות ויותר.

  

"טוב, הוא לא כאן. בוא נלך." הוא האיץ בחברו.

 

"אם אתה רוצה, אתה יכול ללכת. אני נשאר כאן. חוץ מזה, אתה לא רוצה לראות את פול?"

 

"אני רואה אותו כל יום מהענן ההוא וזה מספיק לי. נכון, לפעמים אני גם יורד כדי לראות טוב יותר, אבל לא להרבה זמן."

 

השניים שתקו. השעון תקתק בקצב אחיד, וג'ורג' חשב שזה הולך לשגע אותו.

 

"עד מתי תישאר?"

 

"כמה זמן שיידרש." ג'ורג' הבין בדיוק למה ג'ון התכוון.

 

"אתה יודע שהוא לא יכול לראות אותך. ראיתי אותך מנסה וזה לא הצליח, נכו-"

 

"לא רצית ללכת?" ג'ון קטע אותו.

 

"טוב."

 

דמותו של ג'ורג' נעלמה באוויר כשג'ון נשאר לעמוד לעוד כמה שניות. פתאום שמע קולות... קולות של שירה. מישהו שר. לא... משהו משמיע שירים. מישהו הדליק את הרדיו.

 

הוא התקדם לעומקי החדר כשראה שישנה עוד דלת. הוא עבר דרכה והסתכל פנימה.

 

פול ישב על המיטה שלו, הרדיו הדלוק בידו.

 

"29 שנים חלפו מאז שהאמן הענק והביטל לשעבר, ג'ון לנון, נורה למוות מול ביתו בניו יורק," אמר הקול שבקע מהרדיו. "היום בתוכנית שלנו, נקדיש שעתיים שלמות ליוצר הנפלא שהלך לעולמו בטרם עת."

 

ג'ון צחקק. הקריין הזה הוא בטח עוד מעריץ מבוגר שמתאבל עליו בכל תחילת דצמבר, אבל הפעם זה לא הזיז לו.

 

שיר מוכר לג'ון, Here Today  , נשמע לפתע. הוא היה עם פול גם כשכתב את השיר הזה, ולכן הוא מכיר אותו טוב כל כך. הוא הסתכל על חברו המבוגר שישב דומם על מיטתו. פול הקשיב למילים בתשומת לב רבה ונאנח. הוא הניח את הרדיו על המיטה, קם ממנה והתיישב ליד השולחן שלו. מראה גדולה ניצבה מולו. הוא הסתכל על עצמו ועל הדמעה הקטנה שירדה במורד לחיו.

 

ג'ון לא זז ממקומו וצפה בחברו בשתיקה.

 

פול הסתכל על החדר דרך המראה כשפתאום ראה...

 

לא. זה לא יכול להיות.

זה לא הוא.

 

פול הסתובב בבהלה למקום שחשב שראה בו את ג'ון, אבל לא ראה דבר.

 

הוא הסתכל שוב דרך המראה. ג'ון ניצב שם בשתיקה, פניו רציניות. עיניו החומות בהקו ושיערו הבהיר נראה אמיתי כל כך.

 

בפעם הזו פול עצם את עיניו והסתובב בשקט. כשפתח אותן, ג'ון עדיין עמד שם.

 

הוא פתח את פיו כדי לומר משהו, אבל שום קול לא בקע ממנו. ג'ון התקרב אליו בשתיקה, כאילו מוודה שהוא באמת רואה אותו. הוא הריץ את המפגש הזה כל כך הרבה פעמים בראשו, דמיין את ג'ון כל כך הרבה פעמים- שהוא כמעט ולא הופתע לראות אותו.

 

 

"וג'ורג' לא האמין לי," הוא אמר לעצמו, ופול, כמובן, שמע את זה.

 

"ג'-ג'ון?" פול נדהם.

 

"כן."

 

"מה... איך...?"

 

"האמת שאני לא יודע. אתה יודע כמה שנים אני עומד לצידך?"

 

פול לא ענה וג'ון לא מיהר. הם פשוט הסתכלו אחד על השני כשפול קם על רגליו.

 

"כמה?"

 

 

"הרבה."

 

 

"ובמספר?"

 

 

"29 שנים."

  

ג'ון ידע שפול כן הרגיש בו. השיר של קארל פרקינס, השיר שפול כתב לו, כל השיחות הדמיוניות שלהם בזמן שפול כותב שירים, כשג'ון מאשר שורה אחת או מתלונן על אחרת.

 

 

"אז השיחות האלו... הן אמיתיות?"

 

 

"כן. כל אחת ואחת מהן."

 

 

"והשיר של קארל?"

  

"הכנסתי לשם רמזים. ראיתי שהבחנת בהם."

  

פול גיחך. "מה אתה עוד רואה?"

  

"הכל."

 

 

פול ניסה להתקרב אליו, אבל ג'ון הרים את ידו וחברו עצר.

 

 

"אתה לא יכול לגעת בי ואני לא בך. אם ננסה, נעבור אחד דרך השני בלי להרגיש דבר."

 

 

זה אכזב את פול. הוא תמיד שמע, קרא או ראה בטלוויזיה סרטים או ספרים על כך שרוחות עוברות דרך דברים, וגם דרך בני אדם, בלי שאף אחד מהם ירגיש זאת. אבל הוא לא תיאר לעצמו שזה באמת ככה.

  

הוא לא רצה שזה יהיה כך.

---

המשך! O: