הפיק של הדר ממשיך בחלק השני והאחרון שלו.
פול/ג'ון, PG.
תהנו!
החושך הגיע כבר מזמן, ופול שכב במיטתו, מכוסה בשמיכה החמה של בית המלון.
"עד מתי אתה נשאר?"
ג'ון גיחך. זו בדיוק השאלה שג'ורג' שאל אותו לפני שהלך משם.
"עד להופעה שלך."
"ותהיה גם שם?"
"אנסה." ג'ון הבטיח.
השניים שתקו. ג'ון ישב באוויר, ליד מיטתו של פול.
פול לא חשב שזה מה שיקרה אם הוא יפגוש את ג'ון שוב. הוא לא חשב שהם ישתקו כל כך הרבה... למה הם שותקים, בעצם? פול לא ידע לענות על זה.
הוא הביט לרגע בתקרה ואז על חברו המעופף.
"ומה אם..."
"מה?"
"אתה בטוח שאנחנו לא יכולים לגעת אחד בשני בשום צורה?"
"זה מה שתמיד היה."
"כן, אבל אף פעם לא הגעת למצב שאדם חי רואה אותך. אולי זה אחרת?"
"אולי. מה אתה מציע?"
"נשיקה."
ג'ון חייך. "איפה?"
פול התיישב והבין שהשאלה של ג'ון הייתה רטורית.
השניים התקרבו אחד לשני, שפתיהם נצמדו בנשיקה... וזה הרגיש לפול כל כך אמיתי.
שפתיהם הצמודות נפרדו לאחר מספר שניות. שניהם היו המומים מכך שזה באמת עבד. גם פול וגם ג'ון הרגישו את הנשיקה בצורה כל כך מדויקת, אמיתית, נכונה.
פול השפיל את עיניו והסמיק. ג'ון ראה את ההתרגשות וההלם על פניו, וזה הצחיק אותו. גם אותו זה הפתיע מאוד, אבל הוא, כמו תמיד, לא הראה את זה.
אף אחד מהם לא הגיב על זה במילים ישירות. המבוגר יותר חייך וחברו שמח למראהו המאושר.
ג'ון נאנח בהקלה כשפול הסתכל עליו.
"מה?"
"אני..." הוא התחיל, אבל עצר.
"עוד?"
עיניו של המבוגר בהקו. "כן."
"נסה."
ליבו דפק מהר יותר ממקודם. 'זה יצליח גם בפעם השנייה?', חשב לעצמו.
השניים התקרבו שוב, כל אחד מרגיש את החששות של האחר לגבי הנשיקה השנייה.
זה הצליח. ג'ון הרים את ידו תוך כדי הנשיקה וליטף את ראשו של חברו.
הצמרמורת שעברה בגופו הרעידה את כולו כשהיד נגעה בו, והשניים התנתקו.
הוא הרים את ידיו בחשש וחיבק את ג'ון. כשהבין שהוא באמת יכול לעשות זאת, הידק את האחיזה ככל שהצליח.
ג'ון הוריד את ידו בליטוף מראשו של פול אל גבו, ועם ידו השנייה מחה את דמעות המבוגר.
"אני פה עכשיו." אמר. "תמיד הייתי ותמיד אהיה."
"עכשיו אני יודע בוודאות." פול השיב, נשען על חזו של חברו.
היה נראה שהם נשארו כך שעות. אף אחד מהם לא רצה לפספס את ההזדמנות הזו, שנראתה להם חד-פעמית.
פתאום, לאט-לאט, הם התחילו לאבד את התחושה.
"מה קורה?" פול נבהל. הוא קם מג'ון וניסה לגעת שוב בלחיו. הפעם זה לא הצליח.
"אני לא יודע..." ג'ון מלמל.
פול נאנח באכזבה.
"לא... אל תדאג. לפחות הצלחנו הפעם."
"ומה אם לא נצליח שוב?"
כאב לג'ון לראות את פול ככה. "אני לא יודע, פול. אבל זה לא חשוב עכשיו. תסתכל עליי."
פול הביט בו, מרגיש איך העיניים שלו נעשות לחות יותר ויותר.
"מה שמשנה זה שאנחנו ביחד שוב. יכולים או לא יכולים לגעת. אתה רואה אותי ויודע שאני כאן, וזה מה שחשוב באמת."
הוא חייך למבוגר חיוך רגוע וחסר דאגות. הוא תמיד הרגיע את פול בצורה הזו.
"לעולם לא אעזוב." היה המשפט שהרגיע אותו לחלוטין.
פול נשכב והתכסה בשמיכה, פניו מופנות אל ג'ון.
"לילה טוב, ג'ון." הוא אמר לו.
"גם לך." הוא ענה.
התשובה העבירה בפול צמרמורת שבין רגע התחלפה באושר. סופסוף, אחרי כל כך הרבה שנים, הוא יכול לשמוע את הקול המוכר כל כך עונה לו ב"לילה טוב". הוא חייך ועצם את עיניו, ולאחר מספר שניות, נרדם.
ג'ון גיחך לעצמו. מאז ומעולם פול נרדם במהירות. הוא הסתכל על פני הילד המקומטות של חברו וחייך לעצמו.
התשיעי בדצמבר, ג'רלדום**, ארנהם
פול עמד בחדר, מקשיב לצעקות הרבות של המעריצים בחוץ. הפעם הראשונה שהיה בארנהם הייתה ב-2003, במסע ההופעות שלו, Back in the World. אבל החזרה לאחר 6 השנים האלו היא לא מה שגרמה לו להתרגש כל כך.
הוא הסתכל על החדר דרך המראה, בדיוק כמו בפעם הקודמת. ג'ון הביט בו ליד הדלת, עיניו החומות נוצצות כמו אתמול, רק שהפעם הוא חייך ועיניו צחקו.
"מתרגש?"
"כן... אתה נשאר?" ג'ון שמע חשש בקול של חברו כששאל את זה.
"אמרתי לך," הוא לא הפסיק לחייך, "אני תמיד איתך. לא משנה מתי, איפה, למה ואיך. גם אם אתה רואה אותי וגם אם לא."
פול הסתובב אליו וחייך גם הוא. הוא ניסה להתקרב שוב, ניסה לגעת. הוא שלח את ידו אל לחיו של ג'ון, והתאכזב כשעבר דרכה.
"אני מצטער." ג'ון אמר לו, והתכוון לזה.
"אני יודע, זאת לא אשמתך." הוא נשם עמוק.
"יוצאים?" ג'ון שינה נושא. פול חייך אליו והשניים יצאו מהחדר אל עבר במת האצטדיון.
פול עלה על הבמה עם שאר חברי הלהקה שלו. המעריצים והמעריצות הרבים, מכל הגילאים, צרחו למראהו של אליליהם המזדקן שסוף-סוף חזר לארצם.
הוא הרים את ידיו גבוה ביחד עם ההופנר שלו וחייך. כל חברי הלהקה הסתדרו במקומותיהם והתחילו לנגן.
לאחר כמה שירים שאר חברי הלהקה פינו לפול את הבמה.
"איך אתם שם מאחור? אתם בסדר?" הוא שאל את הקהל שעמד מאחור. בתמורה הם הריעו חזק ככל שיכלו, ופול חייך והרים את ידו וחייך.
"יופי. אנחנו יודעים שאתם שם. אנחנו אוהבים אתכם, אנחנו שולחים הודעות."
חלקים בקהל צחקו לדבריו, שנראו כבדיחה. גם פול עצמו חייך, יודע שהם לא מבינים את המשמעות האמיתית של האמרה הזו.
הוא הסתכל למעלה, לנקודה מסוימת בקהל, שם ראה את חברו עם העיניים הבוהקות והחיוך הרחב.
פול דיבר קצת על השיר הבא, ומיד לאחר הדיבורים, שר את Blackbird.
ג'ון גיחך כשפול התחיל לשיר. הוא הבין שבדרך זו או אחרת, השיר מסביר את המצב בו הוא נמצא.
הוא הקשיב למילים כמו שעשה יום קודם לכן. הכל היה לו ברור.
פול לא זייף אפילו במעט ולא עצר. לפעמים הביט לאותה הנקודה בה ג'ון היה כדי לוודא שהוא עדיין נשאר שם.
השיר הסתיים. פול הרים את ידו כשהקהל הריע שוב ואור הזרקור הגדול עקב אחריו בצעדיו.
רוחו של ג'ון החלה להעלם באיטיות עם הרוח, שנשבה בחמימות לעברו של פול.
הוא הרגיש שזו לא סתם רוח חמה ביום קריר.
בדיוק שהגיעה אליו הוא שמע קול לוחש משהו באוזנו. הלחישה העלתה בו חיוך קל, וכדי להסתיר את הסיבה, הוא קד לקהל בתודה.
"אני תמיד איתך."
-
ג'ורג' ישב על אותו הענן כשג'ון הגיע והתיישב לידו.
"אמרתי לך." אמר.
"מה אמרת לי?"
"שהוא יראה אותי, ויותר מזה."
"יותר מזה?" ג'ורג' גיחך. "מה כבר עשיתם?"
"לא עניינך."
ג'ורג' דחף אותו. "אתה חושב שלא ראיתי?"
ג'ון הסתכל למטה, לכיוון ההופעה.
"בדיוק כמו שאתה רואה הכל, גם אני."
הם שתקו והסתכלו על ההופעה. פול שר את Give Peace a Chance וג'ון חייך לעצמו.
"לפחות עכשיו הוא לא יתאבל עליך."
ג'ון חייך. זה נכון. עכשיו פול יכול להיות בטוח.
מוות או חיים, יכולת נגיעה או לא.
הם תמיד יהיו יחד, לא משנה מה.
**ג'רלדום הוא אצטדיון בארנהם, בו הופיעו אמנים רבים אחרים.
אהבתי, תודה על הפיק. 
זה עדיין מעולה, למרות ש... לא יודעת, לנשק מישהו מת נראה לי דבר די מגעיל, וזה די מוזר לי שפול לא נרתע מהרעיון והסכים כל כך מהרP:
השבמחקהדר, לידיעתך שבכיתי גם בפעם השניה שקראתי את זה (:
השבמחק:)
השבמחק....
השבמחקעצוב. מאוד.
אוו.. זה עצוב :(
השבמחקאבל יפה , אהבתי