אבוד- פרק ראשון (ג'ון/פול)

פיק חדש ומגניב של הדר, שאת שמו בחרה בעזרת בשמת. חלק ראשון מתוך חמישה.

PG (בינתיים! ), ג'ון/פול. צוף עזרה לה ועשתה את הבטא.

 

תהנו!

---

 

 

זה היה עוד יום ראשון רגיל. פול קם בבוקר, צחצח שיניים, ירד במדרגות אל תוך הסלון הריק. עברו שלושה חודשים מאז שלינדה נפטרה, וכל יום שעבר היה מעיק יותר מקודמו. הוא שנא לקום בבוקר כשצידה השני של המיטה ריק, שנא את זה שאין לו עם מי להיות. הרי לינדה כבר לא כאן, הילדים מזמן עברו דירה, החברים שלו עסוקים בעניינים שלהם... הוא פשוט לא אוהב להיות לבד.

 

 הוא שמע צלצול בדלת ופתח באנחה.

 

"היי, אבא," אמרה סטלה, והוא חייך לעצמו. אולי הם עברו דירה, אבל הם לפחות באים לבקר...

 

"היי, סטלה," הוא בירך אותה ונשק על לחיה. הוא נתן לה להיכנס והשניים התיישבו על יד שולחן האוכל.

 

"תה?" הוא הציע. היא הנהנה והוא הלך למטבח, מוציא את התיונים והסוכר מהארון.

 

"אה, הגיע אליך דואר." אמרה ושמה את המעטפות על השולחן.

 

"תודה."

 

בזמן שערבב את המים החומים שבספל הרותח שהכין לה, הוא לקח את המכתבים והתבונן בהם. הוא הרים כל מעטפה בתורה ושם אותה בצד כשראה שהיא לא מעניינת. הוא הסתובב למקרר, לקח את החלב, ובזמן שמזג אותו לתה, הוא המשיך לדפדף בחוסר התעניינות.

 

סטלה הסתכלה עליו. "איך אתה מרגיש, אבא?"

 

"איך זה שאף פעם לא מגיע מכתב מעניין?" הוא התעלם מהשאלה, עדיין בוהה במכתבים. הוא ידע למה התכוונה כששאלה את זה. "כולם אותו הדבר. לשלם פה, לתרום שם. אני חושב שאפילו המציאו מס חדש, לעזאזל."

 

"תמיד ימצאו דברים לשלם עליהם. מי כמוך יודע."

 

"כן, אני מניח שאת צודקת." הוא הניח את המכתבים האחרונים על השולחן, לא טורח לפתוח אותם, והתיישב לידה, מגיש לה את התה בכוס גדולה, כמו שהיא אוהבת.

 

"אז מה את רוצה לעשות היום? רוצה לצאת לאן שהוא?"

 

"ממ..." היא לגמה, "לא. בוא פשוט נישאר בבית, אתה יודע..."

 

פול חיבק אותה והניח את ראשו על כתפה, עיניו נעצמות בישנוניות. "אני בסדר, אגב. תודה."

 

היא חייכה לעצמה בזמן ששמה את התה על שולחן ונתנה מבט חטוף במכתבים, כשפתאום ראתה גלויה.

 

"היי, אבא. תסתכל רגע." היא שלחה יד ולקחה אותה.

 

"מה זה?" הוא פקח את עיניו והרים את ראשו.

 

"קיבלת גלויה..." היא הושיטה אותה לפול, "סופסוף דבר שאתה לא צריך לשלם עליו."

 

"פול מקרטני היקר," הוא הקריא, "זמן קצר לפני שחברך ג'ון לנון, מת, הוא נתן לי חפץ ואמר לי להעביר אותו לך. אני מצטער שלקח לי כל כך הרבה זמן ליצור איתך קשר- שמונה-עשרה שנה זה לא צחוק- אבל סופסוף הצלחתי. אני מניח שאתה מבין. אם תוכל להגיע לכאן, זה יהיה נפלא... לא תצטער. שלך, דיוויד."

 

פול צחק צחוק מריר. "מי הוא חושב שהוא, הדיוויד הזה? להגיע אליו..."

 

"לא יודעת," היא אמרה, "נשמע רציני."

 

"נראה לך? אני מקבל מכתבים כמו זה כל יום. רובם נחמדים, אבל חלק הם סתם המצאות ושקרים- ממש כמו האחד הזה." הוא אמר והניח את ספל התה שלו על השולחן. "למה שלג'ון יהיה איזה חבר שאחרי שמונה עשרה שנ-" פול נקטע כששמע נייר נופל. הוא התכופף מתחת לשולחן וראה מעטפה קטנה, וכשהרים אותה, קרא את הכתוב. 'כדי שלא תחשוב שאני ממציא...'

 

הוא פתח את המעטפה וראה בפנים עוד גלויה. הוא הוציא אותה בזהירות וזיהה ישר את הכתב.

 

'דיוויד היקר,

בינתיים אני ויוקו עובדים על עוד שירים. אני מקווה שאצליח לראות אותך שוב בחג המולד.

שלך,

ג'ון לנון. 

נ.ב.- לא יהיה לי זמן להעביר את זה לפול בעצמי, אז אני מניח שאני יכול לסמוך עליך.'

 

הוא הסתכל על התאריך של הגלויה השנייה ומיד לאחר מכן קם אל עבר הטלפון.

 

"היי," הוא התקשר אל העוזר האישי שלו, "אני צריך שתקבע לי טיסה למחר בבוקר..."

 

סטלה הסתכלה עליו מהמטבח ואז על שתי הגלויות, מנסה להבין מה גרם לפול לשנות את דעתו כל כך מהר. כשהסתכלה על התאריך שעל הגלויה השנייה, היא הבינה.

 

'7/12/80".

 

- -

 

"כמה זמן תהיה שם?" היא שאלה אותו כשהתקדמו אל עבר המטוס הפרטי שלו.

 

"בטח יומיים, שלושה. אני אתקשר אלייך כשאגיע." הוא נתן לה נשיקה אחרונה ועלה על המטוס.

 

הוא התיישב והדלת נסגרה אחריו.

 

"שלום לך, מר מקרטני. אני ריק פַּיילֶט, המחליף של הטייס שלך. הוא חלה ואמר לי לבוא במקומו."

 

"הו, בסדר. הודיעו לך לאן טסים?"

 

"כן, אדוני. שתהיה לך טיסה נעימה."

 

"גם לך."

 

כשפול התעורר משנתו הארוכה- הוא ישן במשך רוב הטיסה- ראה שהם מתקרבים לאי שהוא לא זיהה. הם היו מספיק קרובים כדי לראות שאין שם שדה תעופה, בניינים או ערים בכלל- רק ים, חול ויער. מה קורה כאן?

 

"סלח לי, אה..."

 

"פיילט."

 

"מר פיילט. איפה אנחנו? חשבתי שטסים ל-"

 

"זה היעד שאמרו לי להגיע אליו, אדוני."

 

פול נלחץ. מי אמר? למה הוא מגיע לאיזה אי בודד? חטפו אותו? מה הולך לקרות עכשיו?

 

"אני רוצה לחזור," הוא אמר בקול החלטי, אך רועד. "בבקשה."

 

"אי אפשר לחזור, אדוני. דיוויד אמר שזה המקום."

 

"ואיך אני אמור להאמין לו? איך אני אמור לדעת שזה באמת היה מכתב אמיתי ו-"

 

"אתה תבין הכל, מר מקרטני."

 

הם נחתו על החול, ופול הסתכל על הטייס. הדלת שלידו נפתחה, ובכך סימן לו לצאת מהמטוס. עיניו של פול היו מפוחדות קצת, אבל הוא ירד בכל מקרה. אם הוא הגיע עד לכאן, אין טעם לחזור.

 

"תתקדם לכיוון הזה עד שתראה בית-חוף," אמר לו הטייס לאחר שהוציא את תיק הגיטרה והמזוודה הקטנה שפול הביא איתו. "אחזור לקחת אותך בעוד שלושה ימים. תאמין לי, מר מקרטני- אתה לא תצטער."

 

הוא צפה במטוס עולה לשמיים, וכשצפה בו הולך ונעלם, התקדם בכיוון שאמר לו הטייס. 'אני עושה את זה בשביל ג'ון', הוא הזכיר לעצמו וחזר על זה בראשו כמו מנטרה. 'אני עושה את זה בשביל ג'ון...'