מיה היא כותבת חדשה שהצטרפה אלינו לאחר כמה חודשים של קריאה, והיא כתבה לנו ג'ון/פול, PG-13, אנגסט. אתם כל כך הולכים ליהנות.
ברוכה הבאה, מיה!
לילה עכשיו, וג'ון ואני בדיוק סיימנו להסתודד. "להסתודד," ככה ג'ורג' קורא למה שאנחנו עושים כשאנחנו נעלמים להם באמצע הקלטות או חזרות, למשך קצת יותר מידי זמן, לפחות לדעתו. לא שדעתו של ג'ורג' חשובה לשנינו, למעשה דעתו אף פעם לא הייתה יותר מידי חשובה. אני יכול לראות את זה גם ברגע זה, כשג'ון נועץ בי מבט, העיניים שלו זורחות וחיוך קטן תלוי בזווית פיו.
"הילד לא מבין כלום." הוא אומר, כאילו קרא את מחשבותיי ומרירות קלה נודפת מקולו, אך החיוך הקטן לא מתפוגג ועיניו עדיין זורחות בשחור מלא תשוקה, אני יכול ממש להרגיש אותן בולעות כל פיסה מגופי, קוראות אותי. לתהות איך הוא ידע מה אני חושב יהיה בזבוז זמן מיותר. אני מעדיף להתפעם מהיופי של גופו העירום לידי. כשחיוכו מתרחב ונעשה עקום מעט, אני מתעשת.
"אני לא חושב שמישהו אי פעם יוכל להבין את זה, ג'וני." אני אומר, לא מסיר את מבטי המרותק מגופו.
"אתה והקיטש שלך." הוא מגלגל את עיניו במחווה מעושה, אבל אני יודע שהוא לא מתיק את מבטו ממני. שנינו יודעים שאני צודק.
"אבל אתה צודק." הוא נאנח, ואני תוהה אם זה בגלל הצער שלא פעם נגרם לשנינו או בגלל שגם אחרי שנים, הוא עדיין לא מסוגל לבלוע את גאוותו ולהודות בצדק שבדבריי באופן מלא. הזריחה שבעיניו מתעמעמת ואני לא יכול שלא לרכון אליו, להסיט את השיער ממצחו ולנשק אותו. כששנינו נואשים לאוויר, אבל נואשים עוד יותר למגע, אני מוצא בעצמי את הכוחות להתנתק ממנו. הוא נושם נשימה עמוקה, כאילו ההתנתקות ממני מכאיבה לו, ואני יודע שבמובן מסוים זה נכון. החיוך נעלם עכשיו ואני יודע שהוא חושב על התקף הזעם הנדיר שג'ורג' חטף כשאיחרנו לחזרה של אתמול.
"אל תחשוב עליו עכשיו." אני מלטף את הלחי שלו. "יש לנו יותר מידי ממנו ופחות מידי מעצמנו לבד."
"ושוב אתה צודק." הוא מחייך בעייפות, אבל זה לא משלה אותי לרגע. אני רואה את הצער הכאוב שבעיניים שלו, שמהן החיוך המאולץ לא ניבט. הוא מביט בי, לא בגופי הפעם, אלא בעיניי. החיוך שלו הופך למעין עווית של עצב שרק אני יכול לראות באמת, אותה ראיתי לראשונה כשבאתי לנחם אותו אחרי שאמו מתה. אני יודע מה המשמעות של זה: הוא רוצה לבכות, אבל כבר לא נשארו לו דמעות להוציא. או שהוא נחוש בדעתו שלא לבכות לפניי.
"אני יודע שזה מתסכל, המצב עם ג'ורג' והכל. גם אני לא אוהב להסתתר כל הזמן. תאמין לי שהייתי עושה כל דבר כדי שזה לא יהיה ככה. אבל אתה יודע שאי אפשר." אני נאנח בשקט, נשמע הרבה יותר מידי עצוב מכפי שהתכוונתי להישמע.
הוא מהנהן, העצב לא סר מפניו ועיניו נעשות קשות כשהמבטים שלנו מתמזגים אחד בשני. מישהו שלא מכיר אותו עלול לפרש זאת ככעס, אבל אני יודע שהוא נואש. כשהוא כועס, כמו שקרה באחת הפעמים שג'ורג' תפס אותנו על חם, סביר להניח שג'ון יגיד משהו כמו, "לעזאזל, אנחנו לא יכולים אפילו להזדיין כמו אנשים נורמאליים?" עכשיו הוא רק שותק.
"ג'וני..." אני ממלמל ברוך, מסיט את הסדינים הדקים שמפרידים בינינו ונצמד אליו בחיבוק. אני מניח את שפתיי על צווארו בעוד יד אחת שלו מתחפרת בשיערי לא בעדינות יתרה, כמעט מושכת בו וידו השנייה נלחצת אל גבי בעוצמה שפורצת ממנו רק כשהוא לגמרי שבור. אני מנשק את צווארו, לא מרגיש כמו בדרך כלל את עיניו נעצמות כנגד הכתף שלי. ובמקום לרעוד ולהיאנח, הוא דוחף את ידו אל תוך גבי אפילו חזק יותר, ציפורניו שורטות את עורי וידו השנייה מושכת בשיערי. הוא מכאיב לי, אבל לא אכפת לי. אני טועם בלשוני את טעם הזיעה שעל צווארו והוא עדיין לא זז מלבד משיכות בשיערי ושריטות בגבי. לפתע אני מרגיש את שיניו ננעצות בכתפי, משתדל לא לזוז בפתאומיות, כדי לא להבהיל אותו, יודע שהוא מיואש לחלוטין אם הוא מכאיב לי ככה.
"ג'וני, בבקשה..." אני ממלמל כשאני מרגיש דקירת כאב, פיזי ונפשי.
קולי נשמע רועד, על סף דמעות. אני יודע שהעצב בקולי מכאיב לו, כי ידו מפסיקה לשרוט את גבי, מציירות עליו מעגלים בעדינות, בעוד ידו האחרת חדלה מלמשוך בשיערי, מלטפת את ראשי. הוא מנתק את שיניו מעורי ומניח נשיקה קטנה על המקום שבו נשך אותי. אנחנו שוכבים בשקט, ללא תנועה, למשך כמה דקות. ואז אני מרגיש את שפתיו זזות כנגד הכתף שלי ונדמה לי שאני שומע יפחה קטנה נמלטת מפיו. יש שיחשבו שזה ממש לא מתאים לג'ון, כמעט לבכות ככה, אבל אני יודע שכשהכל כבר יותר מידי בשבילו, אז הוא חייב לבכות. אנשים לא יודעים עד כמה רגיש הוא מסוגל להיות כשהוא אוהב אותי או כשמשהו מייסר אותו. השניות נוקפות ואני עדיין לא מרגיש טיפה רטובה שנושרת על הכתף שלי. הוא עוצר את עצמו, מתבייש לבכות לפניי, ממש כמו אז, בגיל שבע עשרה כשאימא שלו מתה. הוא זע מעט מתחתיי כדי לטמון את פניו בכרית. אני יורד מעליו ותופס בפניו, מונע ממנו לעשות זאת, מאלץ אותו להביט בי. מבטו נודד אל סדין שמתחתינו, הוא מסרב להביט בעיניי ועם זאת לא מנסה להשתחרר מידיי שאוחזות בצידי פניו.
"ג'ון, תסתכל עליי." שנייה עוברת. הוא עדיין בוהה בסדין. "בבקשה..." קולי הופך ללחישה נרעדת.
עד כמה שזה לא נשמע מתאים לו, הוא שונא לגרום לי להתחנן אליו. אני יודע בדיוק איפה ללחוץ כדי להוציא ממנו את מה שאני רוצה; תרתי משמע. הוא מרים אליי את עיניו לאט, בהיסוס. כשהמבטים שלנו ננעלים אחד על השני בשנית, אני רואה בבירור את הדמעות שהוא כולא בפנים. אני אעשה הכל כדי לגרום לעיניו לזרוח שוב.
"ג'וני, יקירי, בבקשה אל תבכה..." אני לוחש, קולי חנוק עכשיו, כשאני רואה את הדמעה שמאיימת להתגלגל על לחיו.
אני לא מסוגל לראות אותו במצב כזה. אני עוצם עיניים, גוהר מעליו ומטביע את שפתיי בשפתיו. הוא לא מתנגד ומפסק את שפתיו מעט, מאפשר ללשוני לחדור אל תוך פיו. אני משתדל לא לנשק אותו בתוקפנות, זה לא מה שיעזור לי לגרש את הדמעות מעיניו. הלשונות שלנו מתנגשות בסרבול, במין דואט של צער, תשוקה וזעם כמעט אלים, בדיוק כשאני מתחיל להרגיש את הרטיבות החמה על לחייו, יכול כמעט להריח את הריח הצורב של הדמעות. אני מטביע את שפתיי עמוק יותר בשפתיו, כאילו מנסה להטביע את הצער בתשוקה. כשהמסך יורד על הבמה, האורות באולם נדלקים ודואט הלשונות הסוער שלנו מסתיים, אני מתנתק ממנו, מותיר אותו משווע לאוויר וכמהה לעוד ממני.
אני מוחה את הדמעות מעל פניו בלשוני, מה שגורם לו לצחקק מתוך הבכי. הוא מפסיק לבכות, עדיין מצחקק ומחבק אותי חזק. אני משעין את הראש שלי על החזה החשוף שלו, שומע את הנשימות הרועדות עדיין מהבכי. הוא מרכין את ראשו ומנשק את המצח שלי ואנחנו שוכבים ככה כמה דקות, נהנים מהקרבה אחד של השני, לא אומרים דבר.
"תודה, פול." הוא מפר את השתיקה לבסוף, הקול שלו עדיין קצת רועד.
אני מרים את ראשי מהחזה שלו ומביט לו בעיניים. הן זורחות שוב. "אתה לא צריך להודות לי. אני אעשה הכל בשבילך. אני אוהב אותך. אתה יודע את זה." אני אומר ומדמיין את גלגול העיניים שבדרך כלל בא אחרי אמירה כזאת, אבל עיניו נשארות מקובעות על עיניי. במקום לגלגל עיניים, הוא מצמיד אותי אליו ומנשק אותי. אני פולט אנחה, משתוקק להרגיש אותו שוב.
"אני אוהב אותך." הוא ממלמל כנגד החיוך שלי כשהוא מתנתק ממני. ואז הוא מלטף את השיער שעל מצחי ומסתובב לצד השני של המיטה. אני מסתובב לכיוונו, כורך את זרועותיי סביבו ועוצם את עיניי כשאפי מדגדג את הצוואר שלו.
"אני אוהב אותך, ג'וני." אני לוחש לתוך העורף שלו. "ואף אחד לא יוכל להבין את זה. גם לא הילד." אני יכול להרגיש את החיוך שלו ואני יודע שעשיתי אותו מאושר, גם אם רק הלילה. כעבור זמן קצר אני שומע את הנשימות השקטות שלו בשנתו ואני מחליט שהאושר שנגרם לשנינו, גם אם הוא זמני, מספיק בהחלט.
פיק מדהים! תודה רבה, מיה!
רק רציתי לברך את כולכם- חנוכה שמח ולא יותר מדי סופגניות (אלא אם זה עם ריבת חלב וזה..)! 
מיה, עם כל כמה שאני לא נוטה לסמפט פולג’ונים למיניהם, עשית את זה ובענק.
השבמחקזה, ללא ספק, אחד הפאנפיקים הכי טובים שלך.
ברוכה הבאה לביטפיקס!!
פיק מעולה! נורא, נורא אהבתי.
השבמחקתודה לשתיכן!
השבמחקוואי, מדהים! *~*
השבמחקטוב, אני מאוד אוהבת פולג’ונים וזה אחד הטובים שקראתי ללא ספק, כל הכבוד! פשוט אדיר D:
וואו! מעולה!
השבמחק(כמעט בכיתי כשג’ון הכאיב לפול )
אהבתי. ילדונת, תמשיכי לכתוב, יש כאן פונטציאלD:
השבמחקתודה לכולן!
השבמחקשמחה לדעת שאהבתן!
את נהדרת, בחיי! הכתיבה כל כך עצומה- וכל מילה בעלת כובד שובה לב.
השבמחקוטוב, אם את מכותביי הדירוג הגובהה, אז אני מחכה למה שבטוח קטן עלייך ויצא מוצלח לחלוטין, NC17 מיוחל, יותר אלים, יותר מיני, ויותר נשיכות -בפיטמות- מיי דיר!- כלומר... אני צריכה לשתוק! :-P
ברוך הבא! D:
תודה רבה!
השבמחקלמען האמת, אף פעם עוד לא יצא לי לכתוב NC-17, אבל אני מניחה שתמיד יש פעם ראשונה! XD
אני אוהבת את הילדה הזו!!!
השבמחקבואי נתחתן! ):