אני מזכירה לכם להמשיך ולהצביע... התחרות תימשך ביום שישי, אז יש לכם עוד זמן.
ולעניינינו...
זהו הפרק הראשון בפיק ג'ורג'/פול של יולי, PG-13.
תהנו!
פול התעורר ופקח את עיניו. עדיין חושך בחוץ. אבל חושך בהיר, היום כבר התחיל. יום ראשון.
בכאב רב הוא נפרד משמיכתו וקם מהמיטה, משפשף את עיניו תוך כדי פיהוק. פול העביר את מבטו ברחבי החדר. ג'ון ישן במיטה שלצד המיטה שלו, משקפיו בזוית מוזרה על פניו כי הוא היה כל כך עייף אתמול כששכב לישון, ששכח להסירם. רינגו, במיטה שמול ג'ון, ישן גם הוא, נחירותיו החרישיות מעידות על נשימתו. המיטה שליד רינגו, זו של ג'ורג', הייתה ריקה.
"איפה הוא, לעזאזל?" פול מלמל לעצמו. הוא משך בכתפיו והמשיך למטבחון הקטנטן שעמד לרשותם בחדר המלון בחיפוש אחרי תה.
-
השעה הייתה עשר בבוקר, וג'ון ורינגו התעוררו גם הם. השלושה ישבו לאכול ארוחת בוקר.
"מישהו מכם יודע איפה ג'ורג'?" פול שאל.
"הוא בטח סתם התעורר מוקדם ויצא לחפש הרפתקאות או משהו, הוא לא ילד, מקה, אין לך מה לדאוג."
"אני התעוררתי בסביבות חמש בבוקר והמיטה שלו הייתה ריקה... אין סיכוי שהוא קם יותר מוקדם ממני."
"הוא יהיה בסדר פול, אין לך מה לדאוג. הוא בטח יחזור עד הצהריים." רינגו העיר.
ג'ון זרק על פול חתיכת לחם, פול זרק עליו זית בחזרה, ועד מהרה הארוחה התפתחה לקרב אוכל סוער. לבסוף, אחרי שניקה את כל הבלגן, בלי שום עזרה מג'ון (שחשב שזה מיותר ומטומטם לנקות בעצמם כשמשלמים לאנשים כדי לעשות את זה), פול נשכב על הספה, מנסה לעצום את עיניו ולהשלים מעט שעות שינה.
כשהוא התעורר, השעה הייתה שתיים בצהריים. ג'ון ניגן בגיטרה יושב על המיטה, רינגו עישן בחוץ. עדיין אין סימן לג'ורג'. פול התחיל לדאוג. השעות עברו ובריאן התקשר למשטרה. השוטרים הגיעו, שאלו אותם מספר שאלות והחלו בחיפושים. פול הסתובב בחדר כמעט בטירוף, מסדר את הדברים כדי לשמור את עצמו עסוק. הוא הציע מחדש את המיטה של ג'ורג' כשספר קטן נפל מהמיטה על הרצפה, פתוח עם פניו כלפיי מטה. מבט שני בספר הבהיר לפול שמדובר במחברת שהכריכה שלה הייתה מעט שחוקה בקצוות, מה שסימן על כך שמדובר במחברת שבשימוש כבר זמן מה- אולי אפילו מספר שנים.
פול לא התכוון לקרוא. לא כשג'ורג' לא כאן כדי להגן על הפרטיות שלו. הוא הרים את היומן כשדף אחד נשר ונותר על הרצפה. פול הרים אותו.
31.5.61
כשאני נשכב במיטה בלילה, אני חושב עליו. על החיוך המקסים והשיער השחור, על התמימות הנראית לעין שבפניו... שלא משנה מה תגיד לו, הוא ימשיך להראות כמו ילד שהרגע קיבל את מה שרצה לחג המולד. אני משתגע מהעיניים הירוקות-חומות שלו, שמנצנצות בזוהר חמים כשהוא נלהב. אני חושב עליו ופתאום כל המועקה הזאת וכל המחשבות על זה נעלמות, ואושר מחליף את הכול.
אני שונא אותו. שונא את זה שהוא גורם לי להרגיש כמו הומו מזורגג.
אני לא הומו.
אני שונא את זה שכל פעם שאני חושב עליו אני לא מסוגל להפסיק למרות שאני יודע שזה לא נכון. אני לא יכול לשלוט במחשבות האלו וגם לא בתוצאות הגופניות הדיי מביכות שלהן...
אני שונא את זה שהוא גורם לי להרגיש כמו נערה מאוהבת בת 16 שלא יודעת מה לעשות עם עצמה.
אני שונא את זה שבאיזשהו מקום בתוכי, אני אוהב להרגיש ככה.
אני שונא את זה שמהרגע שבו כף רגלנו דרכה בהמבורג הוא וג'ון מבלים אפילו יותר ביחד וכשהגענו לארצות הברית הם פשוט לא נפרדו לשנייה מזוינת אחת. ואני בקושי רואה אותו.
אני שונא את זה שלנון והוא ישבו שם למעלה כשעשיתי את זה בפעם הראשונה לפני כמה שנים. עשיתי את זה רק בגלל פול שישב שם והסתכל עליי... טוב, עליה, סביר להניח, אבל הדמות שלו בחדר מולי היא כל מה שהייתי צריך. הייתי עם האישה ההיא אבל כל מה שרציתי היה פול. זה לא אמור להיות ככה. אני כן אוהב בחורות.. אני פשוט אוהב אותו יותר.
פול לא הצליח לנשום. הוא הניח את הדף על השידה ועליו את היומן, יצא מהחדר והתיישב ליד שולחן האוכל.
הוא אכל בביסים קטנים ובחוסר תיאבון מובהק. הלחץ והמועקה שמילאו אותו מנעו ממנו לבלוע והוא נחנק. ג'ון נאלץ לטפוח על גבו בחוזקה.
"הוא יהיה בסדר, מקה. אני בטוח." ג'ון אמר בעודו ממשיך לטפוח על גבו בחוזקה.
הטלפון צלצל. פול קם ברעד קל וענה.
"הלו?... כן, מדבר... אוקיי, אנחנו באים."
"נו?" ג'ון שאל.
"זה היה השוטר... הם מצאו אותו ברחוב. הם חושבים שהוא ניסה להת..להתאבד."
בריאן אירגן להם מכונית והם נסעו לבית החולים. במהלך הנסיעה פול לא הצליח לחשוב, והתחושה החונקת של המועקה שיתקה אותו.
הם נכנסו לבית החולים. בריאן דיבר עם הרופא במשך מספר דקות שנראו לפול כמו נצח.
"הוא מחוסר הכרה... הוא איבד הרבה דם והמצב שלו קשה. הם אומרים שרק אחד מאיתנו יכול להיכנס."
"אני אכנס" פול לחש ופסע אל החדר בזהירות.
ג'ורג' שכב על מיטת בית החולים, שנראתה כל כך גדולה ביחס לגופו הצנום. הוא היה חיוור, כמעט שקוף. לבן כמו גופה. "הוא לא מת... אל תחשוב על זה אפילו." פול נזף בעצמו.
תחבושות מוכתמות בדם עטפו את פרקי הידיים שלו, ועירוי דם טפטף באיטיות דרך המחט שהייתה מחוברת לידו. כשיצא מההלם, פול הבחין גם בחבורות הרבות שהיו על פניו ועל זרועותיו של ג'ורג'. הוא הרים קלות את השמיכה שכיסתה את ג'ורג' וגילה שגם רגליו חבולות.
ג'ורג' עיוות את פניו בכאב.
"מה לעזאזל עשית, ג'ורג'י בוי?"
ממ...מה...מה?
השבמחקג’ורג’? ניסה להתאבד?
זה ממש לא הגיוני אבל אעאע זה יפה :(
ג’ורג’ עם נטיות אובדניות... מעניין.
השבמחקמקווה להמשך! :P
*ג’ורג’י גירל D:
השבמחקסיפור מעולה, יולי!
הו! המשך!
השבמחק(ייאי אני לא היחידה שרוצחת ביטלים D:)
הי!@5$^&*)(
השבמחקלא רצחתי אותו!
אז אני כן היחידה שרוצחת אותם?
השבמחקלא נורא. P: