הפרק האחרון בפיקה המדהים של ליזי, ג'ון/פול, PG-13.
אני מזכירה לכולכם להצביע בתחרות... שהמנחה שיגיע השבוע לא יתעצבן.
ביתו של פול, לונדון, תחילת אוקטובר 1964
ג'ון ופול ישבו על הספה הנוחה בסלונו של פול והתחממו מאש האח. בניהם שכבו עשרות דפים מלאים במילים, שורות, מנגינות, שירים ורעיונות. פול החזיק ידו מחברת ועליה מספר שורות שג'ון כבר ראה בעבר.
'One day you'll look to see I've gone
For tomorrow may rain, so I'll follow the sun…'
"אני לא אוהב את השיר הזה," ג'ון אמר ברגש.
"למה?" פול שאל.
"כי אני לא רוצה שתעזוב." ג'ון אמר.
"אני לא, אני מבטיח." פול הודיע.
"הם כולם הבטיחו..." ג'ון מלמל.
"אבל אתה לא מבין את הכוונה. אני אומר פה שאני אלך אחריך תמיד," פול אמר, "תמיד אמרתי, ועכשיו זה חזק יותר מאי פעם. אני זוכר שחשבתי לעצמי באותו חודש שאתה שם איפשהו, ויום אחד אתה תחזור. היום אני יודע שאני אלך אחריך לכל מקום שאליו תפנה." הוא הוסיף.
"פול," הוא הזיז כמה מהדפים והתקרב אליו, "כשנעלמת כל כך כעסתי, כי ידעתי שזאת אשמתי. ידעתי שהייתי צריך להיות שם לידך, ואז-"
"היי, חשבתי שסיכמנו שזאת לא אשמתך. אז תפסיק להגיד את זה, זה פוגע בי." פול אמר בכעס.
"אני מצטער, אני פשוט לא יכול לחשוב על זה שאם הייתי רץ אחריך... הכול היה נמנע." ג'ון אמר, ולא הבין את כעסו של פול. "אל תכעס עליי, בבקשה."
"אני מצטער שאני כועס, אבל כשאתה אומר שזאת אשמתך, אני מרגיש רע. אני מרגיש שאתה רצית שאני אחווה את כל הכאב הזה, את המכות והאיומים והאונס ו-" דיבורו נקטע בגלל שהוא החל לבכות.
"פולי," ג'ון אמר בדאגה ולא ידע איך להמשיך. עד עכשיו פול לא דיבר על זה, בכלל, ולפי מה שג'ון ידע- הוא לא זכר כלום.
"יצאתי החוצה- מהמלון, אני מתכוונן- והדלקתי סיגריה. שתיתי את הוויסקי שלי ואז ראית גבר גדול עומד לידי. הוא ביקש אש לסיגריה והדלקתי לו אותה." פול אמר, והתקרב עוד קצת לג'ון, "סיימתי את המשקה שלי והוא אמר משהו בסגנון של 'זה צריך להשפיע כבר'. לא הבנתי מה הוא מנסה להגיד, אבל פתאום הכול נהיה מטושטש. הכול הסתובב והקולות של העיר נחלשו. הוא גרר אותי לאיזו סמטה, שהיה בה בחור עם מכונית. הם הכניסו אותי למכונית והחלו לנסוע. לא יכולתי לצעוק, או לזוז ובקושי חשבתי..." פול עצר, ולקח את ידו של ג'ון כנחמה. ג'ון המשיך להסתכל עליו בדממה. "בפעם הבאה שפקחתי את העיניים, ג'ף עמד מעל המזרון שעליו שכבתי ובדק אם אני עדיין מסומם. כשהוא הבין שלא], הוא הכריח אותי לשתות כוס מים שהייתה לידו והרגשתי שהוא נמוג פעם נוספת."
"דקה, מי זה ג'ף?" ג'ון שאל.
"זה הבחור שחטף אותי," פול ענה, והמשיך לפני שלא יהיה לו האומץ, "בפעם הבאה שקמתי, הרגשתי כאב עצום. הרגל שלי הייתה נפוחה וגב שרף לי, הרחתי ריח של דם והסירחון והבנתי שזה אני. ואז הוא הרדים אותי שוב. הוא שם לי סמים באוכל ובשתייה כדי שאני אהיה חייב לקחת את זה." פול עצם את עיניו, נשם נשימה עמוקה והמשיך. "הפעם השלישית שאני זוכר היית לפחות שבוע אחרי. קמתי בזמן שהוא היה מעליי. בהתחלה הוא לא שם לב שאני ער, אבל כשהוא ראה שאני ער, הוא פתח את המכנסיים שלו, פיסק את הרגליים שלי ו-" הוא עצר לרגע. קשה לו לדבר על זה, אבל הוא חייב להוציא הכל עכשיו- אחרת לא יוכל לדבר על זה שוב.
ג'ון חייך אליו, וליטף את פניו בידו החופשייה. "תמשיך."
"התעלפתי במהלך מה שהוא עשה. בלי סמים, בלי כלום. הכאב היה חזק מידי, ואיבדתי את הרצון להיות ער. בפעם הבאה שקמתי, היה שקט. היה חושך ותיארתי לעצמי שזה לילה. ניסיתי להרים את עצמי, ובסוף הצלחתי. בכל הכוח שהיה לי, עליתי במדרגות וגיליתי שכל הזמן הזה הייתי בתוך איזה מרתף חשוך ומאובק. אור מהחלונות סנוור אותי ולא יכולתי להמשיך, אבל אז הוא ראה אותי. הוא ניסה להפיל אותי, אבל איכשהו הצלחתי להפיל אותו. רצתי אל הדלת ויצאתי לאוויר הפתוח. הבית הקטן היה באמצע שדה ענקי ויפהפה..." פול אמר והסתכל על ג'ון, שלא הזיז את עיניו ממנו.
"השעה הייתה שעת אחר צהרים מוקדמת והשמש הייתה חמה ובהירה. אחרי כל כך הרבה זמן בחושך, האור ורוח השיבו אותי לחיים. ואז... התחלתי לרוץ. בהתחלה לא ידעתי לאן, אבל בכל זאת רצתי. אחרי כמה זמן, ראיתי כביש באופק. אני בקושי זוכר איך הגעתי אליו, אבל אני זוכר את הכאב ברגל ואת הידיעה שאני חייב להמשיך לרוץ. הגעתי לכביש, התיישבתי על השוליים וחיכיתי שמישהו יעבור. אני זוכר שיכולתי לראות את הגלגל הענקי עוצר לידי ונעמדתי בכול הכוח שלי. הזוג שהיה ברכב שאל אותי לאן אני צריך להגיע, והדבר הבא שאני זוכר זה העיניים שלך בוהות בי בבית חולים."
לג'ון לקח כמה שניות לעכל את הכל. הוא פתח את פיו לדבר, לא ממש בטוח אם יוכל. "פול, אתה... אני... אני אוהב אותך, כל כך. לעולם לא אתן שזה יקרה לך שוב. אף פעם." פול נישק את דמעותיו של ג'ון, שהתחילו לרדת במורד לחיו.
"העיקר שאני כאן עכשיו. איתך." ג'ון הנהן כשהם המשיכו לשבת כך לעוד כמה זמן, כשדף השיר מונח לידם.
I'll Follow The Sun
One day you'll look to see I've gone
For tomorrow may rain, so I'll follow the sun
Someday you'll know I was the one
But tomorrow may rain, so I'll follow the sun
And now the time has come
And so my love I must go
And though I lose a friend
In the end you will know.
One day you'll find that I have gone
But tomorrow may rain, so I'll follow the sun
Yea, tomorrow may rain, so I'll follow the sun
And now the time has come
And so my love I must go
And though I lose a friend
In the end you'll know.
One day you'll find that I have gone
But tomorrow may rain, so I'll follow the sun
יפהפה, אהובתי! פיק מקסים
השבמחק