אבוד- פרק שני (ג'ון/פול)

אנחנו מתחילים את פברואר עם הפרק שני של הפיק המגניב של הדר, צוף עזרה ועשתה בטא, בינתיים עדיין PG, ג'ון/פול.

 

למי שלא זוכר, הפרק הראשון נמצא כאן.

 

תהנו!

---

 

 

בסופו של
דבר, פול ראה בית-חוף לבן, קרוב לכמה עצי דקל. הוא נשם נשימה עמוקה וליבו דפק חזק
יותר ויותר ככל שהתקרב. הוא עמד ממש על סף המדרגות האחדות עשויות העץ והסתכל סביבו.
הוא ראה סירה קשורה בחבל לסלע, כמה שתילים ליד העצים והרבה עקבות רגליים. המים היו
רגועים יחסית ורוח חמימה נשבה.

 

הוא עלה
במדרגות ודפק על הדלת.

 

הוא הופתע
לראות מי פותח לו. "...פרד?"

 

"פול!
מה שלומך?" אמר לו עוזרו האישי לשעבר של... ג'ון.

 

"אני...
מה... מה אתה עושה פה? חשבתי שאתה בסקוטלנד." פרד לחץ את ידו בחמימות כשפול
המשיך להסתכל עליו בתמיהה.

 

"הגעת
בדיוק בזמן! בוא, תיכנס."

 

פול נכנס
עם מזוודה יחידה נגררת אחריו ותיק הגיטרה על כתפו. הוא הניח אותם בצד והסתכל על
הבית.

 

"בוא,
תתיישב, תרגיש בנוח," אמר לו פרד. הוא ראה שיש לפול עוד הרבה שאלות, אבל לא
היה נראה שהוא מתכוון לענות עליהן. "אני כבר חוזר, בסדר?"

 

"אוקיי...
אכפת לך שבינתיים אתקשר לסטלה, להודיע לה שהגעתי?"

 

"אין
בעיה." הוא המשיך לעמוד והסתכל על פרד, שנעלם במסדרון שמולו.

 

הוא הסתכל
סביבו כדי לראות איפה יש טלפון, וכשמצא אותו, חייג את המספר המוכר מדי וחיכה
לתשובה.

 

"היי,
סטלה! כן, הגעתי... לא פגשתי דיוויד עדיין, לא. הוא בטח כבר יגיע. כן, אני אחזור
בעוד שלושה ימים. אוקיי. תמסרי ד"ש לשאר. גם אני אותך, מתוקה. ביי."

 

הוא ניתק
ובהה לרגע בטלפון כששמע צעדים מאחוריו, והסתובב לראות מי מגיע. החיוך שהיה על פניו
נמחק בן רגע ונשימתו נעתקה.

 

לא.

 

זה לא
יכול להיות. זה... זה פשוט לא הגיוני.

 

הוא לא
יכול היה לזוז ממקומו. הוא פשוט הסתכל בהלם על האיש שעומד לפניו, לא מסוגל להוציא
מילה מפיו.

 

"היי,
מקה." הוא אמר לו בחיוך.

 

"ג'-ג'ון...?"
הוא לחש בקושי. הוא הרגיש מן שילוב של בחילה, סחרחורת ופרפרים בבטן, ובן רגע הכל
נהיה שחור.

 

- -

 

הוא
התעורר כמה דקות לאחר מכן, שכוב על הספה. הוא פקח את עיניו, הסתכל על התקרה בדממה
כשהוא מנסה להיזכר איפה הוא. הוא התיישב וראה את הדמות שישבה מולו.

 

"אתה
בסדר, מקה? התעלפת."

 

הוא קפץ בבהלה
ונעמד, לוקח כמה צעדים לאחור. "אני מדמיין," הוא אמר לעצמו, ממשיך לבהות
בג'ון.

 

"פול,
אתה לא מדמיין. אני לא-"

 

"לא,
אתה לא מדבר אליי, זה לא יכול להיות." הוא הרים את קולו. "זה סתם בראש
שלי כי נהפכתי למשוגע, זה מה ש-"

 

"פול."
הם הסתכלו אחד על השני.

 

"פרד!"
הוא צעק, ומיד העוזר האישי של ג'ון הגיע.

 

"כן?"
הוא שאל והתקרב אל השניים, שם שני ספלי תה על השולחן הקטן.

 

"אתה...
אתה רואה אותו גם?"

 

ג'ון ופרד
הסתכלו אחד על השני, ואז על פול. "כן, פול. ג'ון, אתה צריך משהו?"

 

"ממ...
אולי עוד מעט. תודה, פרד."

 

"בבקשה.
אני אשאיר אתכם לבד." אמר ויצא מבית החוף.

 

פול צפה בג'ון
לוקח את התה וממש שותה ממנו. הוא בקושי הצליח למצוא את המילים לומר משהו.
"מה... מה קורה כאן, לעזאזל?"

 

"שב,
פולי, למה את עומ-"

 

"אתה
אמור להיות מת, ג'ון."

 

"אמור.
אבל אני לא."

 

"ומה
עם דיוויד הזה? הוא גם כאן?"

 

"אין
שום דיוויד, פול. זה כתב היד של פרד." הוא אמר את זה כאילו זה מובן מאליו,
והמשיך לשתות את התה שלו.

 

"מה?"

 

"כן.
אנחנו כתבנו את המכתבים כדי שתגיע הנה."

 

פול
התיישב, עדיין מנסה לעכל את כל מה שאומרים לו. "אבל... מה... איך...?"

 

"תראה,"
ג'ון התחיל, "אחרי שמארק הזה ירה בי, לקחו אותי לבית חולים בניו יורק. חשבתי
שזהו זה, אני הולך למות, אין יותר מה לעשות. כמעט ולא הרגשתי דבר, אתה יודע, והכל
התחיל להיות שחור... אבל פתאום שמעתי את הקול שלך, שר. התאמצתי לשמוע מה אתה שר
לי, עד ששמעתי ששמו ברדיו את All My
Loving. אני זוכר את זה כאילו זה היה אתמול..." הוא כמעט שקע
במחשבות, אבל אז הסתכל אל תוך עיניו של פול. "אני זה שביקש מהרופאים לומר
שאני מת. אמרתי להם לומר שמתתי כבר במכונית בדרך לבית הח-"

 

"למה?"
פול קטע אותו. ג'ון הסתכל לתוך עיניו.

 

"פחדתי."

 

"אבל...
אבל שמו אותו בכלא ומאז הוא לא השתחרר."

 

"לא
פחדתי רק ממנו. פשוט חשבתי שאם זה קרה פעם אחת, אין סיבה שזה לא יקרה שוב. מישהו
שחושב כמוהו או..." ג'ון עצר לרגע, בוהה בספל התה שלו. "בכל מקרה, אחרי שהודיעו
שאני מת, הצלחתי לדבר עם פרד והוא מצא לי את המקום הזה. רציתי להשתחרר, אתה יודע?
להיות חופשי מכל המעריצים, הביטלס, התקליטים, ההופעות, ה... הטירוף הזה... רציתי
לפתוח דף חדש."

 

"בלעדיי?"

 

ג'ון
נאנח. "הייתי חייב, פול... וויתרתי על הכל. וויתרתי על יוקו, על שון, על כל
התהילה והכסף שהיה לי, על כל העבר שלי איתכם. רציתי לחיות מחדש. להיות בן אדם
שוב."

 

"איתי
לא היית בן אדם? לא רק אתה עברת את הטירוף הזה, ג'ון. גם אני הייתי, וגם ג'ורג'
ורינגו. בסדר, אז פחדת ורצית דף חדש, אבל לעזאזל עם זה, אנחנו עברנו את אותו הדבר
ולא ברחנו לשום מקום."

 

"אני
יודע, פול, אני יודע... ראיתי את כל הראיונות, קראתי הכל... ואני כל כך מצטער, אבל
הייתי חייב, לא יכולתי... לא יכולתי פשוט לבוא ולחשוף את עצמי! מה היית עושה אם
היית מגלה שאני חי אז, כשלינדה הייתה בחיים?"

 

"מה
לינדה קשורה עכשיו? לא היינו ביחד באותו הזמן בכלל. ומה הייתי עושה? הייתי מתנהג
כמו חבר, בא לבקר אותך, להיות איתך. אם היית אומר לי- הייתי עושה הכל בשביל שיהיה
לך טוב. הכל."

 

"אבל
לא יכולתי, פול... אני יודע שזה אגואיסטי, ואני יודע כמה פגעתי בך ובכולם, אבל..."

 

"זאת
סיבה ללכת בלי להשאיר עקבות? אתה יודע מה עבר עליי כל הזמן הזה? שמונה-עשרה שנה
חשבתי שאתה פאקינג מת, ג'ון! אתה בכלל יכול להבין איך זה היה? רציתי להרוג
את עצמי על כל יום שעבר רק בגלל שחשבתי שאתה... שלא הספקתי לומר לך שלום, שלא לא
הספקתי לומר לך כמה ש..." הוא לא סיים את המשפט שלו, יותר מדי נסער.

 

"אני
יודע," הוא מחה את הדמעה שירדה על לחיו, "ואני מצטער. אני כל כך מצטער..."

 

פול סגר
את עיניו לרגע. "אני... אני צריך לחשוב קצת. לבד." הוא יצא מהבית
והתיישב על החוף.

 

- -

 

עברו כמה
שעות, והשמש התחילה לשקוע. פול סוף-סוף קם ממקומו ונכנס לתוך בית החוף הלבן, רואה
את ג'ון מנגן קצת על הגיטרה שלו. הוא הרים את עיניו כששמע את דלת העץ נפתחת.

 

הוא הניח
את הגיטרה וקם. הם בהו אחד בשני לכמה שניות, אבל אף אחד מהם לא אמר דבר.

 

"ארוחת
הערב מוכנה." ג'ון אמר לו.

 

"אני
לא רעב," הוא המשיך להסתכל עליו במבט אדיש, לא מתכוון להמשיך את השיחה של
מקודם. "אני הולך לישון."

 

"אבל
פו-"

 

"לילה
טוב."

 

ג'ון צפה
בו נעלם לתוך המסדרון, ושמע את הדלת נסגרת אחריו. "לילה טוב, פול."