ג'ורג'/ג'ון, פטי/יוקו
PG
תהנו
"אני באמת מצטערת..." יוקו אמרה בשקט, והתיישבה ליד פטי.
"זו לא אשמתך, הם בגדו בשתינו."
"כן..."
"מה עושים עכשיו?"
"אני לא יודעת... אבל תגידי," יוקו נשמה עמוק, ולא ידעה אם מה שהיא רוצה להגיד יהיה חכם במיוחד. "אני אוכל לישון פה עד שאני אסתדר? את יודעת, אני לא ממש רוצה לגור באותו הבית עם ג'ון וג'ורג', זה מגעי-"
"כן, כן, בטח. אין בעייה... זה גם יהיה טוב לי, תהיה מי שתשמור עלי כדי שאני לא אשקע..." פטי אמרה, והכריחה את עצמה לחייך.
"תודה..."
"אני לא מאמינה שהוא עשה לי את זה." פטי אמרה אחרי שתיקה ארוכה ופרצה, שוב, בבכי.
"פטי... הוא לא שווה את זה." יוקו אמרה ויבקה אותה. "הם לא שווים את זה."
"אני... אני לא יודעת מה אני אעשה... איך..." פטי המשיכה לבכות. "איך אני אחייה בלעדיו?"
"בינתיים... בינתיים יש לך אותי." יוקו אמרה, וישר התחרטה על זה. "אני פה בינתיים, אגור איתך." היא הוסיפה מהר.
"תודה." פטי הסתכלה על יוקו, לא מבינה מאיפה הגיעה כל הרכות הזאת, מה זה אומר... היא קמה מהספה והלכה לשירותים. יוקו נשארה בסלון, מסתכלת בדמותה התרחקת של פטי. היא לא הייתה חברה טובה שלה, היא הודתה בפני עצמה ברגע שהבינה שהיא הולכת לבלות איתה את הימים הבאים. אבל גם לא אויבת, כמובן.
מצד אחד, זה נראה לה די מטורף להיות איתה כשיו, ועוד במצב כזה. פגועה, הבגדת, בוכה...
אבל מצד שני היא לא התחברה לאף אשת ביטלס אחרת, ואף פעם היא לא באמת ניסתה. אז אולי המצב הזה דווקא כן יעזור להן להתחבר, ואולי אפילו להפוך לחברות הכי טובות... מי יודע?
עברה חצי שעה, ופטי לא חזרה. יוקו לא שמעה מים זורמים והבינה שפטי לא מתקלחת, אז היא התחילה לדאוג ולהכה את השירותים, לראות מה עם פטי. כשהיא הגיעה לשם היא שמעה קולות בכי מהפנים. מיואשת מהמצב, היאר נסיתה לפתוח את הדלת הנעולה, לשווא. "פטי? הכל בסדר?" היא נאנחה. "תפתחי לי בבקשה."
שתיקה.
"פטי, בבקשה תפתחי לי." היא אמרה, נשענה על הדלת והחליקה אל הרצפה, נאנחת. "את יודעת..." היא נשמה עמוק. "זה יהיה קשה, אבל אין מה לעשות... אנחנו... אנחנו לא יכולות להגיד להם מה לעשות, לא?" היא נעצרה. "ואנחנו צריכות לעבור את זה, והכי טוב ביחד."
פטי שמעה את יוקו מעבר לדלת, אבל בהתחלה החליטה לא להתייחס. אבל אז, כשיוקו אמרה את מה שאמרה, "ביחד", היא הבינה שזו באמת הדרך היחידה לעבור את זה. היא הייתה רגילה לשקוע בדכאונות בכל פעם כשמשהו רע קרה- מאז הילדות. להסתגר איפשהו ולא לצאת עד השדמעות נגמרות...
אף פעם לא הצליחו להוציא אותה מהמקום שבו הסתגרה... היא עוד זוכרת את אבא שלה צועק מעבר לדלת החדר שלה... פעם אחת כשהילדה מהגן לקחה לה את הבובה, פעם חת כשהיא נכשלה במבחן ופעם אחת כשהחברה הכי טובה של לקחה לה את החבר. ועכשיו, שוב פעם, כמו תמיד, היא התסגרה בשירותים. כאילו כלום לא השתנה, כאילו היא לא אחת הדוגמניות המצליחות בארה"ב, כאילו היא לא אשתו של ג'ורג' האריסון מהביטלס... כאילו היא עדיין אותה ילדה קטנה שבוכה בבית של ההורים שלה.
אבל משהו בדרך שיוקו ביקשה ממנה לצאת היה שונה, אולי עצם זה שהיא כמעט התחננה. היא באמת התחילה לחשוב לכדאי לה לצאת משם, ולבסוף היא פתחה את הדלת, וראתה את יוקו יושבת על הרצפה, בוכה גם היא.
"אני מצטערת שאני ככה, מתנהגת כמו ילדה קטנה..."
"תראי אותי. את יודעת כמה זמן לא בכיתי?"
"לבכות זה בסדר. אבל זה לא העניין."
"כנראה."
"אני לא יודעת מה אני אעשה עכש-"
"מה אנחנו נעשה עכשיו." יוקו תיקנה אותה, והמשיכה. "ניתן להם לעשות מה שבא להם."
"איך את יכולה להגיד דבר כזה?"
"אני פשוט לא כל-כך בטוחה שאני רוצה להיות איתו אחרי דבר כזה."
"כן... אבל אני אוהבת אותו, מגעיל או לא." פטי אמרה, והתיישבה ליידה.
אחרי כמה דקות של שקט שבהן הן בהו באוויר ומדי פעם הסתכלו אחת על השנייה, פטי התחילה לדבר. "יוקו..." היא נשמה עמוק. "את חושבת ש... את חושבת שהם... שהם באמת אוהבים אחד את השני?"
"מה?" יוקו שאלה מזועזעת, והסתכלה בנוקשות על פטי.
"ראית אותם... מתנשקים, יושבים צמוד אחד לשני..."
"אז?!"
"מה אז? זה נראה כאילו הם שניהם מרוצים מזה..."
"אל.."
"ושמעת מה ג'ון אמר אחרי זה."
"כ..כן..." יוקו לחשב. "הם באמת..."
"ואותנו? את חושבת שאותנו הם אוהבים?"
"על מה את מדברת...?" יוקו שאלה בקושי.
"את חושבת שאפשר לאהוב שני אנשים בו זמנית...?"
"טוב." יוקו קמה והושיטה את ידה לפטי. "בואי נעשה משהו, אנחנו לא יכולות לשבת ולבכות על זה לעד, נכון?"
שתיהן ישבו בפינת האוכל אחרי ארוחת הערב המהירה שפטי הכינה, שיכורות וצוחקות בקול רם.
הן העדיפו לא לחשוב על כל מה שקרה, אבל זה היה חזק מהן. בכל פעם כשנאמרה מילה שהזכירה להן אותם הן השתתקו לרגע, ואז פרצו שוב בצחוק פרוע.
יוקו דיברה על החיים עם ג'ון, על הקשר עם פול.. פטי דיברה על פגישה שלה עם ג'ורג', על הזוג המושלם שהם... יוקו בטעות סיפרה על זה שהיא נכנסה להריון ב1967 אבל הפילה, ולפטי נפלט שהיא חושבה על אריק קלפטון, חברו הטוב ביותר של ג'ורג', "בדרכים לא ראויות", לדברייה.
נאמר הרבה בשיחה הזאת, אבל הדברים החשובים באמת נאמרו ללא מילים.
ההבנה שהחבר הכי טוב של ג'ורג' הוא לא אריק, אלא ג'ון,
שהן לא אהבת חייהם של ג'ון וג'ורג', שהם לא הזוג המושלם... הכל נאמר ללא קול, הכל הועבר במבטים.
יוקו הרגישה בערב הזה משהו מיוחד, משהו של יכלה להסביר. מצד אחד, כל מה שמוככר לה התמוטט ברגע, ומצד שני... היא יושבת פה עם האישה היפה הזאת, המדהימה הזאת, צוחקת איתה, נהנת איתה, פותחת בפנייה את הלב... היא לא ממש ידעה להסביר את הקרבה הזאת, סוג של קרבה שהיא לא הכירה, קרבה שהתפתחה בזמן קצר, ועוד איתה... ההפך הגמור ממנה.
מישהי שלעולם לא הייתה מעלה על דעתה שתוכל להתחבר איתה ככה.
איך את יכולה לכתוב פמסלאש?!?!-_-
אבל זה יפה למרות הכל... כל הכבוד XD
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה