PG-13, קלאוס וורמן\ג'ורג', ג'ון\ג'ורג'
תהנו!
החדר היה כמעט חשוך, מבעד לחלון הסתננו כמה קרני אור קלוש ואפרורי. ציוץ של ציפור בודדת נשמע מבחוץ.
קלאוס שכב על המיטה ובהה בתקרה בהבעה ריקה. מבעד לדלת הסגורה הוא יכול היה לשמוע זמזום נמוך של דיבורים, וקול של כוס זכוכית מונחת על שולחן.
עברו כבר שלושה ימים מאז הלילה ההוא שבו התמוטט באמצע הרחוב, בוכה ללא שליטה. הלילה שבו עשה, כמו שכינה זאת בראשו, את "המעשה האידיוטי ביותר בחיי".
את היום שבא אחרי אותו לילה הוא העביר בלבכות ולקלל את עצמו. ביום למחרת הוא כבר לא בכה, אך הכאב עדיין היה שם, כמו גוש שנתקע לו באזור בית החזה.
ביום השלישי גם הכאב הזה שכח, ונשארה רק התחושה הריקה, המרירה והלא פחות נוראית, שערפלה את מחשבתו בצורה נוחה ביותר.
הוא זכר את אסטריד נכנסת פעם בכמה זמן, שואלת לשלומו, אם הוא לא רעב, ומתי הוא מתכוון לצאת כבר מהחדר.
הוא שמע את הדיבורים הולכים ומתקרבים. הם נעצרו ליד דלת חדרו, מדברים בטון נמוך. נשמע קול של אישה, ואחר כך דפיקה בדלת.
קלאוס לא ענה. נשמעה דפיקה נוספת.
הדלת נפתחה ומישהו נכנס. קלאוס לא טרח להביט באורח הלא רצוי, הוא נאנח ועצם את עיניו באדישות.
"מנסה להרעיב את עצמך למוות?"
קלאוס פקח את עיניו והרים את ראשו בהפתעה. סטו עמד ליד המיטה והביט בו, ידיו משולבות לפניו.
"אז היא שלחה אותך הפעם?"
סטו גיחך והתיישב בקצה המיטה.
"נו, דבר איתי. מה קורה איתך?"
קלאוס נאנח שוב והניח את ראשו בחזרה על הכרית.
"תוותר." הוא פלט באדישות.
סטו צקצק בלשונו בחוסר סבלנות.
"לא יצאת מהחדר שלך כבר שלושה ימים, קלאוס. אסטריד דואגת לך, אני דואג לך. לא מתאים לך לעשות את זה.." הוא הוסיף בנימה מאוכזבת.
למעשה, קלאוס בעצמו ידע שלא מתאים לו לשקוע בדיכאון הזה ולסרב לדבר עם החברים הכי טובים שלו. מצד שני, הוא לא העיז לספר להם מה הוא עשה. ובכל זאת, הוא הופתע מעט שסטו לא ידע כבר את כל הסיפור. הוא ציפה שג'ון ירוץ לספר לכולם שהוא 'הומו מסריח', שהוא ניסה לנשק את ג'ורג', או שג'ורג' בעצמו יספר בזעזוע מה שקלאוס עשה לו.הוא ידע שהוא צריך לנתק את הקשר עם החבורה הזאת, הוא לא יעיז עוד להסתכל בעיניו של ג'ורג'.
"אני לא ממש רוצה לדבר על זה."
סטו הביט בו בייאוש.
"אז אתה פשוט רוצה לשבת פה ולהתבשל ברחמים העצמיים שלך?" הוא שאל, "אתה לא חושב שזה ממש דפוק מצידך?"
הוא היה צודק להכעיס, וקלאוס ידע שטיפשי מצידו לא לסמוך עליו.
"אתה יודע שאני צודק" אמר סטו בחיוך.
קלאוס הרים את עצמו לישיבה. הוא הביט בסטו בחשש, ערני ומתוח, לראשונה מזה שלושה ימים.
אם יספר לו, סטו יכול להגיב בשתי דרכים: הוא יכול להבין ולייעץ לקלאוס מה הוא לעזעזאל אמור לעשות עכשיו, או שהוא יכול להסתכל עליו בגועל ולא לדבר איתו יותר לעולם.
האפשרות הראשונה קרצה לו מאוד; הוא פשוט היה צריך, מוכרח, לקבל עצה ממישהו. לא היה לו מושג ולו הקלוש ביותר איך להתמודד עם המצב שאליו הכניס את עצמו. אבל מה אם סטו לא יבין? מה אם גם הוא ירצה להתרחק ממנו?
"מה?" שאל סטו, עדיין מחייך.
קלאוס נשך את שפתו. 'אתה יכול לסמוך עליו. זה בסדר.'
"אני..." הוא התחיל בחוסר ביטחון, עדיין לא לגמרי בטוח שזה צעד חכם. הוא לחץ את כפות ידיו זו לזו, לא מעיז להביט בעיניו של סטו.
"אה.." הוא התנשם, "תבטיח לי שלא תספר לאף אחד."
"אני מבטיח."
קלאוס לקח נשימה עמוקה.
"נישקתי את ג'ורג'." הוא אמר במהירות, עדיין לא מביט בסטו.
היה שקט. הוא הרגיש מייד שעשה טעות. סטו הולך לצעוק עליו, הוא ישנא אותו.
"ו..הוא דחה אותך?" סטו שאל פתאום. בקולו לא היה שום סימן לכעס.
קלאוס הרים את ראשו והתבונן בו. הוא לא נראה נגעל, למעשה, הוא לא נראה כאילו קלאוס אמר משהו יותר מ"קניתי מעיל חדש."
"לא הייתה לו הזדמנות.." אמר קלאוס במרירות, "ג'ון נכנס וראה את הכול."
סטו נאנח. "ומה הוא עשה כשהוא ראה אותך?"
"הוא צרח עליי שאני סוטה מזדיין וזרק אותי משם... רגע," אמר קלאוס לפני שסטו יוכל להגיב, שואל את השאלה שניקרה במוחו.
"זה לא מפריע לך?" הוא שאל בחשד.
"ממ? למה אתה מתכוון?"
קלאוס פלט צחקוק מתוח. "שנישקתי את ג'ורג'. שנישקתי בן."
"לא, לא במיוחד." משך סטו בכתפיו, "הרבה יותר מטריד אותי שאתה לא יוצא מהחדר שלך שלושה ימים בגלל זה."
"מה.. איך אתה.. למה?" שאל קלאוס, מבולבל, "אתה.. אתה ידעת?"
"ידעתי מה? שאתה רוצה את ג'ורג'? לא. אבל אני לא יכול לומר שזה מפתיע אותי."
לרגע השתררה דממה.
"ומה אתה מתכוון לעשות עכשיו, אם ככה?"
קלאוס לא השיב במשך כמה שניות. החדר החשיך כבר לגמרי, והוא הושיט את ידו להדליק את המנורה הקטנה שעמדה על השידה ליד מיטתו.
"טוב האמת שבינתיים התכוונתי-"
"לשבת בבית ולבכות על זה?" קטע אותו סטו.
קלאוס הזעיף את פניו ונאנח בחוסר סבלנות. "אני לא יודע מה לעשות! אני לא יודע איך להתמודד איתו עכשיו! מה אני אגיד לו?" הוא שאל בכעס, כאילו זו אשמתו של סטו שנוצר המצב הלא נעים הזה.
"רק את האמת." השיב לו סטו בשלווה.
"את האמת?? שאני אגיד לו.. שאני אגיד לו.... הוא ישנא אותי! גם ככה הוא בטח שמח שהוא לא צריך לראות אותי."
"איך אתה יכול להיות כל כך בטוח בזה?"
"אני בטוח." אמר קלאוס בעקשנות.
"טוב, עכשיו אתה סתם מתנהג בטיפשות." אמר סטו ועיקם את פיו, "פשוט תדבר איתו. תסביר לו למה עשית את זה ואני בטוח, כן אני בטוח," הוא הוסיף למראה הבעת פניו של קלאוס, "שהוא לא ישנא אותך."
"ומה בקשר לג'ון?"
"הוא סתם היה שיכור, קלאוס. הוא לא יעיז לעשות לך כלום." הוא נפנף בידו בביטול, "בוא לראות אותנו הערב. ותאכל משהו לפני זה."
ועם זאת קם סטו מהמיטה ויצא מהחדר, מעניק לקלאוס חיוך אחרון לפני שסגר אחריו את הדלת.
חמש שעות לאחר מכן, קלאוס מצא את עצמו נדחף בין הקהל הקולני שמילא את הקייזרקלר. הוא העדיף שלא לשבת עם אסטריד ויורגן, ומצא לעצמו פינה ריקה במרחק ביטחון מהבמה. הוא לא רצה שיראו אותו לפני שההופעה תגמר.
כרגיל עלו רורי סטורם וההוריקנס, ואחריהם כמו תמיד הביטלס, מלווים בשריקות ובמחיאות כפיים. מאז שראה אותם קלאוס בפעם הראשונה, הם הספיקו להפוך ללהקה האהובה ביותר במועדון הזה, וגם בכמה אחרים.
'איך הוא שכנע אותי לבוא לכאן?' חשב קלאוס ונעץ מבט מלא טינה בסטו שעל הבמה. הוא ידע שהוא יכול לעזוב אם הוא רוצה, אבל בסופו של דבר (ולצערו), סטו צדק. לשבת בבית ולהתבוסס ברחמיים העצמיים שלו לא יהיה מה שיביא לפיתרון התקרית המביכה הזאת. בנוסף לכך, הוא לא יכול היה להימנע מהשאלה שהציקה לו כבר מאז אותו לילה: האם ג'ורג' היה מפסיק את הנשיקה גם לולא נכנס ג'ון לחדר?
משך ההופעה נדמה קצר יותר מבדרך כלל. קלאוס קילל בליבו את סטו בזמן שפילס את דרכו לחדר ההלבשה בעקבות הלהקה, מנסה להתעלם מהתחושה שחבל בלתי נראה מתהדק סביב חזהו, מקשה עליו לנשום.
הוא נכנס לחדר הקטנטן, המוכר, ונעמד בהיסוס בקרבת הפתח.
ג'ון הרגיש בו מייד כשהגיע ופנה להביט בו, מחייך חיוך לועג כשסיגריה מזדקרת מפיו.
"אוהו... תראו מי יצא מהמאורה שלו.." הוא אמר בעוקצנות, הסיגריה עדיין בפיו, "החבר ההומו הקטן שלנו. איך אני יכול לעזור לך?"
ג'ורג', שעמד מימינו של ג'ון, שלח בו מבט מבוהל, ואז הביט בקלאוס ושוב בג'ון.
סטו נחלץ לעזרתו ומיהר אל ג'ון, כורך יד אחת סביב כתפיו.
"מזמן לא ראינו אותך. אתה בא איתנו לשתות משהו עכשיו, נכון? אסטריד כבר מחכה לנו בחוץ."
ג'ון דחף מעליו את ידו של סטו והסתובב באדישות, מעמיס את הגיטרה שלו על כתפו.
קלאוס הנהן. "כן, בסדר אממ.. אני כבר בא."
הוא התעכב מעט בזמן שהשאר יצאו דרך הדלת האחורית, מקווה שיוכל לעכב גם את ג'ורג' לרגע ולדבר איתו. הוא כבר הגיע לפתח כשקלאוס נגע בכתפו בחשש.
"אממ.. ג'ורג'..?"
"אחר כך.." סינן ג'ורג' מבין שיניו, זורק רק מבט חטוף לעבר קלאוס לפני שיצא אל הרחוב.
במשך הערב כולו ניסה קלאוס לתפוס איתו רגע לבד, אך ללא הצלחה. הוא כבר התחיל לאבד תקווה כשג'ורג' הכריז שהוא פורש לישון.
"את מת מעייפות, והבירה לא ממש עזרה לי.." הוא אמר , מפהק, "אני סיימתי להיום."
קלאוס הרגיש כף רגל מגששת את דרכה אל כף רגלו, מתחת לשולחן, ולוחצת עליה מעט. הוא הרים את ראשו וראה את ג'ורג' שנעץ בו מבט מלא משמעות.
קלאוס חיכה עשר דקות אחרי שג'ורג' עזב, רגלו מקפצת בעצבנות. לבסוף הוא קם מכיסאו.
"א.. אני חושב ש... שאני אלך הביתה..." הוא גמגם. ג'ון הסתכל עליו קצת מוזר.
'תמיד היית שקרן גרוע.' הוא חשב לעצמו בייאוש בזמן שנפרד מהשאר בלילה טוב ויצא לרחוב הקריר. כעבור זמן קצר הוא עמד שוב מול המבנה המטונף, שואף את האוויר הקר בניסיון להירגע. אם ג'ורג' רוצה לדבר איתו- זה סימן טוב.
הוא נכנס לרחבת הכניסה המיושנת ונעמד מול הדלת, מקיש עליה בהיסוס.
ג'ורג' פתח אותה, מחייך חיוך קלוש. הוא זז הצידה והניח לקלאוס לעבור, סוגר אחריו את הדלת החבוטה ואז פנה להביט בו.
קלאוס עמד באמצע החדר, מתנדנד על רגליו במבוכה. הוא העביר יד בשיערו והביט בג'ורג' בלי לחייך.
"תשמע.." הוא אמר לבסוף, קולו נשמע כמעט מתחנן, "אני ממש מצטער... אני.. לא יודע מה קרה לי. זה היה טיפשי ו.. ואני מבין אם אתה כועס עליי כי-"
"כועס עלייך?" שאל ג'ורג' בתמיהה. "אני לא כועס עלייך."
"אתה.. לא?"
"בכלל לא."
"אתה.. ג'ורג', אני חשבתי שאתה שונא אותי," אמר קלאוס בהקלה, "חשבתי שלא תרצה לדבר איתי או ש.. לא יודע אני פשוט.. אני.... אני לא יכולתי לסבול את המחשבה שלא תדבר איתי." הוא סיים בשקט.
ג'ורג' התקרב אליו והביט בו, ופניו היו מעט עצובות כשדיבר.
"אני לא כועס עלייך.. זאת אומרת, בהתחלה הייתי... הייתי מבולבל ולא ידעתי מה לחשוב, אבל קלאוס," הוא מיהר לומר, "אני.. זה פשוט שאני... אני לא יכול-"
אבל הוא לא הצליח לסיים את המשפט.
קלאוס שמע את הרעש המוכר להחריד של הדלת הנפתחת, וצפה בלב כבד בג'ון, שנכנס לחדר בצעד בוטח, מביט בשניהם בחיוך של ניצחון.
"כמו שחשבתי."
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה