ולראשונה בבלוג- לא סלאש! רק פיק מגניב... P:
הכותב הוא איתי, PG.
מסתבר שהוא גם מהחבורה של צוף. אתם משתלטים לי על הבלוג, הא? P:
מכל האנשים שאיבדתי בחיים, אני חושב שהאובדן שלו היה הכי פתאומי.
כשאמא מתה – אני ראיתי את זה בא. הייתי נורא נורא צעיר, לא יותר מבן 5 או 6, אבל היא הייתה חולה במשך הרבה זמן – ראינו את זה בא.
גם כשאיבדנו את בריאן, היינו בשוק אמנם, אבל עם כל הסמים שהוא לקח באותה תקופה, באיזשהו מקום ראינו גם את זה בא.
גם כשאשתי נפטרה מסרטן, לפני כ-10 שנים, עד כמה שהייתי עצוב וכמה שהיה לי רע – ראינו את זה בא.
גם כשסטיוארט, שבאותה תקופה היה חבר מאוד טוב שלי, נפטר מגידול בראש, גם אז ראינו את זה בא, עם כל כאבי הראש והאישפוזים שהיו לו באותה תקופה.
אפילו כשג'ורג', שהיה ככל הנראה אחד החברים הכי טובים וקרובים שלי נפטר, גם את זה ראינו בא – אפילו הוא בעצמו ראה את זה בא.
אבל את זה?
זה היה מעבר לדמיונות הכי פרועים שלנו. על זה בחיים לא הייתי חושב לבד.
אף אחד לא היה חושב.
אני זוכר את הבוקר של אותו היום.
ה9 לדצמבר, אני קמתי בבוקר. השמיים היו אפורים, מלאים בעננים, אך לא ירד גשם.
הרגשתי טעם רע בפה, אז לקחתי מסטיק כדי לרענן קצת את הפה.
פתחתי את דלת הבית, לשאוף קצת אוויר, כשלפתע ראיתי כותרת בעיתון שמשכה את תשומת לבי. קיוויתי שראיתי משהו שגוי. קיוויתי שרק דמיינתי. אבל לא, זה בדיוק מה שהיה כתוב שם.
"אתמול, ה8 לדצמבר, נרצח ג'ון לנון מול ביתו בדקוטה, ניו-יורק".
לא הצלחתי לזוז. לא הצלחתי לנשום. לא הצלחתי לקלוט. נכנסתי חזרה לביתי. התלבשתי במהירות, ויצאתי לטייל קצת, לחשוב. אבל כמובן שזה היה רעיון מאוד לא טוב.
כעבור כמה מטרים, כבר התרוצצה השמועה שאני שם, ואלפי כתבים, מכל הערוצים והעיתונים רצו לעברי, לשמוע את תגובתי.
לבכות מול המצלמות והכתבים מאוד לא רציתי. 'אם אני עומד להוציא את כל מה שנמצא בלב שלי עכשיו, זה בטוח לא מולם', חשבתי לעצמי.
פשוט ניסיתי להיראות כמה שיותר נינוח ורגוע, אבל יכול להיות שעשיתי את זה בצורה קצת טובה מדי.
"אדון פול מקרטני, מה תגובתך על מותו של ג'ון לנון?" שאל אותי הכתב בצורה אדישה למדי.
"אני ממש בשוק, אתה יודע," התחלתי לענות בטון רגיל וספונטני, ותוך כדי המשכתי ללעוס את המסטיק "אלו חדשות נוראיות."
"מה הקלטת היום?" הוא שאל.
"לא הקלטתי כלום." עניתי.
"מתי שמעת על החדשות?" הוא שאל שוב.
"הבוקר." עניתי, ופוצצתי בלון עם המסטיק בפה, והכתב שתק ולא ידע מה לומר.
"מוזר, לא?" אמרתי בטון קצת ציני, ואז פיניתי את דרכי בין כל הכתבים.
נכנסתי לאולפן ההקלטות. כולם הסתכלו עליי במבט עצוב, מן מבט שאומר "משתתף בצערך".
אבל אף אחד מהם לא הבין בכלל את מה שעבר בתוכי.
בהפתעה מוחלטת, הבן אדם שהיה הכי קרוב אליי, הבן אדם ששיתפתי איתו את הרגעים הכי יפים בחיים שלי, הבן אדם שהמוזיקה שלו הייתה הכי אמיתית, הבן אדם שבמשך כ-10 שנים ביליתי איתו כמעט כל רגע... הבן אדם הזה כבר לא איתי יותר.
באותו יום, כל מה שעשיתי היה להסתגר בתוך אולפן מספר 1, האולפן בו אני והוא נהגנו להקליט הכי הרבה. הסתכלתי לכל כיוון וראיתי אותו, יושב עם הגיטרה, עושה לי פרצופים מצחיקים או מתחיל לאלתר מילים טיפשיות על הלחנים שלי, רק כדי לעצבן אותי.
ראיתי אותנו יושבים שם ומנסים לעבד איזה ליווי של שיר, או שורת בס בשיר אחר, או פשוט יושבים ומנסים לכתוב שיר חדש.
ראיתי אותנו צוחקים, וראיתי אותנו רבים, וראיתי בשנייה אחת את כל מה שעבר עלינו בשנים האלה, בתוך האולפן הזה.
לא באמת הקלטתי שום דבר, סתם ישבתי שם, בהיתי ונזכרתי. לא דיברתי כמעט עם אף אחד. בכיתי שם כל כך הרבה, קשה לי לתאר אפילו כמה.
אחרי שעה ארוכה של זכרונות, והרבה מאוד דמעות, לקחתי דף ועיפרון שהיו שם והתחלתי לכתוב. שיר? לא ממש. פשוט כתבתי לו מכתב. מכתב שאף פעם לא יגיע.
אני באמת הכרתי אותך. אבל אתה לא פה. מעניין מה היית עונה אם הייתי אומר לך שבאמת הכרתי אותך אם היית כאן היום.
טוב, אם הייתי אומר לך שבאמת הכרתי אותך אתה היית צוחק. היית צוחק ואומר שהיינו נפרדים, עולמות שונים לגמרי. כנראה שככה היית מגיב אם היית כאן היום.
אבל מבחינתי, אני הכרתי אותך. הכרתי אותך כל כך טוב. ואני עדיין יכול לזכור בדיוק איך זה היה אז, בעבר. ואני פשוט לא מסוגל להחזיק יותר את הדמעות.
אני אוהב אותך, חבר.
ומה לגבי הפעם הראשונה שנפגשנו?
טוב, אני מניח שאתה תגיד שהיינו אז צעירים, שניסינו לעשות רושם של 'גזעיים',
שלא הבנו כלום – אבל תמיד יכולנו לשיר.
ומה לגבי הלילה ההוא, שבכיתי?
בכיתי כי לא הייתה לנו שום סיבה לשמור הכול בפנים.
עשית רושם שלא הבנת מילה ממה שאמרתי לך, אבל תמיד היית שם בשבילי, עם החיוך הזה.
ומה היית עונה אם היית אומר שבאמת אהבתי אותך? מה היית עונה אם היית כאן היום?
הנחתי את העט. היד שלי רעדה. הרגשתי שהכתיבה של זה גרמה לי להקלה. הרגשתי שהצלחתי איכשהו להוציא את מה שהצטבר בתוכי באותו בוקר. אבל זה לא הספיק.
הרגשתי פתאום צורך להראות לכל העולם מה אני מרגיש.
דמעה זלגה לי מהעין, ישר על הדף. אני לא יודע אם זה היה סימן כלשהו, או פשוט צירוף מקרים, אבל הצורה בה הדמעה נפלה על הדף הייתה בצורת תו.
התחלתי למלמל, חצי לעצמי וחצי אליו. "שיר. אתה רוצה שאני אכתוב לך שיר."
לקחתי את המכתב, עברתי עליו כמה פעמים, ובסופו של דבר לקחתי דף חדש, עיפרון ומחק, והתחלתי לשכתב את המכתב. כמעט ולא השתמשתי בחרוזים בשיר, כי חרוזים לפעמים מגבילים אותי באיך שאני רוצה להתבטא. אבל החרוזים הבודדים שכתבתי דווקא נכנסו באופן מושלם.
הוספתי עוד שורה שלא לקוחה מהמכתב, ובה אני אומר לו שאני שמח שהוא בא, ונכנס לשיר שלי.
שנתיים לאחר מכן, שבמהלכן הספקתי לפרק את הלהקה שלי "ווינגס", הוצאתי אלבום עצמאי ובו היה השיר Here Today. כשהקלטתי אותו ביקשתי מכולם לצאת מהחדר. הייתי צריך ריכוז מוחלט. הייתי רק אני והגיטרה, אבל בזמן ההקלטות הרגשתי שג'ון היה שם איתי, מנגן בשיר הזה. מאוחר יותר הוקלטו גם כינורות שליוו את השיר.
אני מאוד מרוצה מהשיר הזה. לא בגלל איך שאני שר, או מנגן, או איך שהכינורות השתלבו עם השיר. אני מרוצה בגלל שאני מרגיש שהוצאתי את זה. הוצאתי לעולם בדיוק את מה שהרגשתי לגבי ג'ון. ואולי, ג'ון שם למעלה שמע את השיר הזה, וכתב לי גם שיר כתשובה.
אבל מה שבטוח, אם יש משהו שעזר לי יותר מהכול להתמודד עם הרצח הנוראי הזה, זה השיר הזה.
And If I Say I Really Knew You Well
Here Today- Paul McCartney
And if I say I really knew you well
what would your answer be.
If you were here today.
Here today.
Well knowing you,
You'd probably laugh and say that we were worlds apart.
If you were here today.
Here Today
But as for me,
I still remember how it was before.
And I am holding back the tears no more.
I love you.
What about the time we met,
Well I suppose that you could say that we were playing hard to get. Didn't understand a thing. But we could always sing. What about the night we cried, Because there wasn't any reason left to keep it all inside. Never understood a word. But you were always there with a smile. And if I say I really loved you and was glad you came along. If you were here today. For you were in my song. Here today.
איתי, תודה רבה! זה באמת מרענן לקרוא פיק שהוא לא סלאש, תודה P:
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה