PG-13, ג'ורג'/ג'ון.
1995, הבית של ג'ורג'
אוליביה ודהאני נסעו, ואני פה לבד. אני לא אוהב להיות לבד, לא עכשיו, אחרי שג'ון נרצח. פעם זה היה כייף להתבודד קצת, אבל מאז אותו לילה בכל פעם שאני לבד עולות לי תמונות לראש- שלי ושל ג'ון, ביחד. אני לא אוהב שזה קורה, אני לא אוהב להיזכר בשנים הטובות האלה.
אין לי את הכוחות להתמודד עם הרגשות האלו, עם הגעגוע. זה חזק ממני.
בהתחלה, כשזה עוד היה טרי, בכל פעם שהייתי לבד הייתי נשבר. לרוב הייתי מתיישב על הרצפה, ופשוט בוכה... אני זוכר שכל דבר נראה לי כמו סימן ממנו. כל צירוף מקרים קטן, כל... כל ציוץ ציפורים. הכל נראה לי כמו סימנים והודעות מג'ון. תפסתי את עצמי בידיים אחרי כמה זמן, הבנתי שאני פשוט מפגר.
זה קרה שלוש או ארבע שנים אחרי, ב8.12. פתחתי עיתון, וראיתי את הכותרת- ג'ון לנון 1940-1980.
זה היכה בי, פתאום הבנתי שאין בשביל מה לחכות לטלפון ממנו, ושזהו, הוא לא יכול לתת לי סימנים... הוא מת, הוא לא יחזור.
לא יכולתי להגיד להם לא ללכת, לא להשאיר אותי לבד. אז הם הלכו...
הרגשתי כאילו הכל ריק אצלי מבפנים. לא הצלחתי לדבר, או לבכות. אני מתבייש לומר שקצת.. כעסתי. כעסתי על ג'ון שהוע עזב אותי ככה.
כעסתי על אלוהים שהוא נתן לו לעזוב אותי ככה. חשבתי על כל מה שיכול היה להיות, והתפספס. ואז משהו בתוכי השתחרר והדמעות התחילו לרדת.
"ג'ורג'," ג'ורג' שמע משהו מאחוריו. קול מוזר, לא ברור, שנשמע קצת כמו רוח. הוא הסתובב, וראה את ג'ון עמוד מולו. "אתה שומע אותי? אתה באמת מצליח לראות אותי...?" ג'ון אמר מופתע כשראה את ההבעה המבועתת של ג'ורג'.
"ג'ון..." ג'ורג' אמר מפוחד ומבוהל, אבל מיד התעשת. "שוב פעם התחלתי עם ההזיות שמטופשות האלה...?" הוא אמר לעצמו, והסתובב חזרה לכיוון הטלוויזיה.
"ג'ורג', אני באמת כאן." הוא שמע את הקול ההוא שוב, הפעם יותר דומה לקול של ג'ון, וראה את הדמות שלו מתקדמת לעברו.
"לא, אתה לא כאן. זה שוב פעם אני וההזיות שלי... חשבתי שעברתי את השלב הזה..." הוא אמר לדמותו של ג'ון. "ואני לא מאמין שאני מדבר להזיה שלי! לאן אני עוד יכול לרדת...? אני משתגע!"
"אני באמת פה." ג'ון צחק.
"אתה לא... איך זה הגיוני?"
"אני לא ממש יודע. אני נמצא פה הרבה מאז מה שקרה, ואף פעם לא הצלחתי לגרום לך לראות אותי..."
"אני לא... אני לא מבין..."
"יש חיים אחרי המוות." ג'ון אמר משועשע.
"אתה בטוח בקשר לזה?" ג'ורג' שאל מבולבל.
"כן, די בטוח." ג'ון אמר, וג'ורג' התיישב מפוחד על הספה.
"טוב, צא מההלם... אני פה, וזה העיקר." הוא הוסיף, הפעם כבר נשמע ונראה לגמרי כמו עצמו, והתיישב ליד ג'ורג', מסתכל עליו.
"כן..."
"כן." ג'ון המשיך לצחוק." מה נשמע?"
"הכל בדר... אני חושב." ג'ורג' אמר בקושי, עדיין בהלם.
"כן, גם אני בסדר." ג'ון אמר, ושם יד על ברכו של ג'ורג', מופתע מזה שהוא מסגול לעשות זאת. "לא התגעגעת, הא?"
"מה?" הפעם ג'ורג' הסתכל על ג'ון ולא הבין.
"אני חותם שלא התגעגעת, שדי נהנת מכל הסיטואציה."
"אל תדבר שטויות, לנון." הוא אמר בטון רציני, כועס ונעלב.
"אני לא מדבר שטויות, אני אומר רק את האמת!" ג'ון ציחקק.
"אתה לא מבין כלום, אז פשוט תשתוק." ג'ורג' קם מהספה, והתחיל להתהלך בחדר. "אתה לא מסוגל להבין כמה קשה לראות שכל העולם מדבר על הכאב של פול, על הגעגוע של פול, על כמה פול המסכן בוכה... 'הנפש התאומה שלו'..." הוא נחר בבוז. "ואיפה... איפה אני? למה לא מתייחסים אלי? לכאב שלי."
"הכאב שלך?" ג'ון שאל, כאילו לא יודע את התשובה.
"לא, לא הכאב שלי." ג'ורג' אמר, והסתכל על ג'ון בכעס.
"אז התגעגעת?"
"יותר מכולם ביחד, אתה לא מבין כמה." הוא צחק בעצב.
"אני מצטער, לא ידעתי."
"זה בסדר." ג'ורג' אמר, והתיישב בחזרה ליד ג'ון.
"לא דיברנו הרבה זמן..."
"כן, עוד לפני ש..."
"כן." ג'ון אמר בפשטות.
"מה איתך?"
"נחמד." ג'ון אמר ונענע בראשו בשקט, מסתכל על ג'ורג'.
"יופ-" ולפני שג'ורג' סיים את המילה, ג'ון נישק אותו.
לאחר שג'ורג' הבין מה קורה, הוא קטע את הנשיקה.
"אה, אני מבין שרוחות יכולות לנשק."
"מממ... כנראה, זה הרגיש כמו נשיקה, לא?" ג'ון צחק, מבולבל גם הוא.
"כן, זה בהחלט הרגיש כמו נשיקה." ג'ורג' אמר, ונישק את ג'ון עוד פעם. הפעם נשיקה ארוכה יותר, עמוקה יותר. "תגיד, אתה חושב שרוחות יכולות לעשות גם דברים אחרים?" ג'ורג' שאל לאחר כמה דקות, וג'ון נשכב מעליו, מנשק אותו שוב ושוב, מנסה להשלים את כל מה שהפסיק במהלך השנים שעברו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה