אף אחד לא צריך לדעת (רינגו/לינדה)

אני מצטערת שלא הספקתי לעדכן מוקדם יותר (או בעצם אתמול...), לא הייתי בבית...

אז הנה-

PG-13, אלכס כתבה.

אל תזדעזעו- רינגו/לינדה.

תהנו P:

---

"חזרה מצוינת, חברה."
הארבעה ידעו שהכול מתפרק. זה היה ממש לקראת הסוף. שיערם התארך, הם גידלו שפמים, ונראו מבוגרים יותר. הם רצו להישאר בקשר גם אחרי הסוף, אבל ידעו שכמעט ואין סיכוי שזה יקרה. לא עם ג'ון, בכל אופן. הם המהמו בתשובה. יוקו, כמובן, הייתה גם, וגם פאטי ולינדה היו שם. רינגו ומורין רבו מוקדם יותר באותו היום, ורינגו לא היה עצמו. הוא לא היה מרוכז.
"אתה בסדר?" רינגו הרגיש יד על זרועו. זו הייתה לינדה. הוא הסתכל עליה.
"כן… אני בסדר." היא חייכה אליו. "הכול בסדר עם מורין?" היא העבירה את ידה על זרועו. "לא ממש." הוא ענה.
"לינדה?" פול קרא לה, והיא הסתובבה אליו. "את באה?"
"אני כבר אבוא לבד," היא ניגשה אליו. "רינגו צריך תמיכה." היא לחשה. "הוא רב עם מורין, ו…" פול הנהן בראשו, ונישק ללינדה לשלום. כולם יצאו מהאולפן. רק שניהם נשארו בו.
הם נדחסו ביחד על כורסא אחת, והיא הקשיבה לו.
"הכול בסדר בינינו." הוא התחיל. "אנחנו כמעט ולא רבים, וכשאנחנו כן זה על דברים שטותיים ולא משמעותיים, אבל…"
"מה קרה היום?" היא שאלה, מניחה יד אחת על כתפו.
"היא התלוננה שאני כמעט ולא מבלה איתה, שאני כל הזמן עם פול, ג'ורג' וג'ון."
"זה מגוחך!" לינדה צחקה. רינגו שם לב להרבה דברים שהוא לא שם לב אליהם לפני כן. כשהיא צוחקת, האף שלה קצת מתכווץ. היא מתופפת באצבעותיה כשאין לה מה להגיד. היא מכווצת את שפתיה לפני שהיא מחייכת.
"אם אנחנו היינו נשואים, הייתי לגמרי מבינה."
"את מציעה לי נישואין?"
"אולי." היא צחקה.
'או-או.' הנורה האדומה במוחו של רינגו נדלקה. 'משהו לא טוב הולך לקרות.' הם הביטו האחד בשנייה. הוא אחז בלחייה, ומשך אותה אליו. 'מה אתה עושה?!' היא רק חייכה אליו. הם התנשקו.
לא היה לו מושג מה הוא עושה. אבל הוא לא יכול היה לשלוט בעצמו. הוא נישקה אותו בחזרה, שולחת את ידיה אל חולצתו, ופותחת את הכפתורים. היא הורידה את החולצה שלו, הוא נאנח. היא העבירה את אצבעותיה בשיערו, והוא השכיב אותה על הכורסא. היא פתחה את הרוכסן של מכנסיו. הם התנתקו.
"זה לא בסדר." היא אמרה, בעודו מנשק את צווארה. "אני יודע." הוא מלמל כנגד צווארה. "אבל זה מרגיש כל כך בסדר." היא לחשה לו. "נכון." הוא הוריד את מכנסיו, והיא הורידה את חולצתה. "אלוהים אדירים." היא אמרה, מורידה את החצאית. "סתמי." הוא אמר, מחייך.
 
הם התלבשו. "לא נכון." היא צחקה בפחד. "זה לא קרה." הוא התיישב על הכורסא, אוחז בראשו. "אף אחד לא צריך לדעת על זה," היא אמרה בפאניקה, מסדרת את שיערה. "כמו שאמרת – זה לא קרה." "רק שזה קרה." רינגו הסתכל עליה. היא ניגשה אליו, מסדרת את העגילים. "מה נעשה?" רינגו נעמד. "אין מה לעשות. רק לשכוח." לינדה נאנחה. "זה יהיה קשה." "עכשיו יהיה מביך בינינו?" רינגו שאל, מרים את פניה. "אני מקווה שלא." היא נישקה אותו, ופתנה ללכת. "אני אגיד שהיו פקקים." היא נעמדה בפתח הדלת, והסתובבה אליו. "אך אחד לא צריך לדעת על זה." היא אמרה שוב, הפעם בחיוך. "לא." רינגו חייך אליה בחזרה. היא יצאה מהאולפן. רינגו יצא אחריה, ונסע לביתו, למורין.
ואף אחד לא צריך לדעת על זה.