ווהי, עוד פיק שמיטל שלחה לי. אבל למה ג'ון/פול, הא? :'(
להפתעתנו גם פה צוף היא הבטא, ואלוהים, מישהו יכול להסביר לי למה את הבטא של כל העולם? איך זה קרה?XD
ג'ון/פול, PG-13
תהנו
התעוררתי בבוקר מחלום מוזר שחלמתי. 'מה זה אמור להביע?' חשבתי בזמן שרחצתי את פניי.
אני אלך לאולפנים ואגיד שלום לרינגו, לג'ורג' ול... אני אצטרך להגיד שלום גם לפול. זה היה רק חלום ג'ון, רק חלום.
אני יכול לדמיין אותו כאן, לידי, מנשק אותי ומחבק אותי, אומר לי שגם הוא חלם בדיוק אותו חלום...
נכנסתי לאולפן בבוקר, והשתדלתי לא לחשוב על החלום. אמרתי שלום לג'ורג' ולרינגו.
ראיתי בצד את פול, הוא נראה עצוב. "מה נשמע?" שאלתי אותו. "כלום, הכל כרגיל." פול אמר, אבל ידעתי שהוא משקר. הלכתי משם כי לא הרגשתי נוח לדבר איתו במצב כזה, אחר כך רינגו סיפר לי שג'יין ניפרדה ממנו. לא סבלתי את זה שפול לא מספר לי מה באמת קורה.
בחזרה ניגנו וראיתי שלפול אין מוטיבציה כמו תמיד.
לא אמרתי כלום כדי לא להזיק יותר. בהפסקה פול בהה בחלון. הוא נראה עצוב, אף פעם לא ראיתי אותו ככה. הוא גלגל לעצמו כמה עלי מריחואנה לעשן.
"שמעתי ש-" ניגשתי אליו.
"מה, זה כבר בחדשות? אין להם שום דבר אחר להתעסק בו? כלכלה, מלחמה, מזג אוויר..? זה כבר לא מעניין אותם?!" הוא תקף אותי.
"רינגו אמר לי..." אמרתי לו בחוסר ביטחון.
"הו, יופי! אפילו סוד אי אפשר לשמור במקום הזה!" פול אמר בתוקפנות.
"פול-", "ג'ון, אין לי זמן להטפות מוסר עכשיו"
הוא הלך והתיישב ליד הגיטרה, וכולם ניגשו אל הכלים כדי להתחיל בחזרה. "אני יודע בדיוק מה אני צריך לעשות..." פול אמר לפתע. "מה?" ג'ורג' שאל בהתעניינות.
"להציע לה אירוסין..." התיישבתי ולקחתי אלי את הגיטרה, עושה את עצמי לא שומע. "ג'ון, מה אתה אומר?" פול פנה אליי.
"אני חושב.. לא יודע, שזה קצת פזיז..." אמרתי בלי לחשוב פעמיים.
"פזיז? ג'ון, אם אתה לא יודע לפרגן אז תשתוק. אין לי כוח לדבר איתך עכשיו..."
חזרתי הביתה מאוחר בערב. סינתיה וג'וליאן לא היו, כי הם בביקור אצל ההורים שלה. בדיוק כשהייתה לי הזדמנות להביא בחורה הביתה, לא כ"כ התחשק לי. חשבתי על הריב המטומטם עם פול, ולא הצלחתי להרדם."
עד שסוף סוף הצלחתי להירדם, פתאום היו דפיקות בדלת. פתחתי אותה, ופול נכנס ונראה שהיה שתוי. "פול... הכל בסדר?" שאלתי אותו.
הוא התיישב על הספא ואמר "הכול בסדר גמור, הכי בסדר שיכול להיות."
"אתה לא שפוי... ככה לבוא בלילה בלי להודיע, הבהלת אותי"
"איזה בית גדול ויפה " פול צחק.
"שתית... טוב, את זה הבנתי מאיך שנכנסת לפה... עכשיו אני מבין שזה היה בערך חצי בר." צחקקתי. "קרה משהו?"
"כלום... זה רק...." הוא גמגם, והסתכל עליי עם העיניים הגדולות שלו.
"פול? הכל בסדר?" שאלתי, ולפתע הוא חיבק אותי. "הצעתי לה..." הוא אמר. "היא אמרה שהיא תחשוב על זה... אבל בינתיים היא רוצה הפסקה." הוא המשיך בבכי.
"אני בטוח שתחזרו ושהיא תסכים." ניסיתי להרגיע אותו .
"מזה בדיוק אני פוחד..." פול אמר והביט בי. "אני מצטער על מה שהיה בחזרה." ניסיתי לשנות נושא.
"זה בסדר.. אתה היחיד שמבין אותי..." הוא אמר והתקרב אליי יותר קרוב ממה שאני זוכר. ואז, פתאום, הוא התחיל לנשק אותי.
"פול..." התנתקתי ממנו. "מה אתה עושה?"
"מה שהייתי צריך לעשות מזמן..." הוא אמר והתקרב לנשק אותי שוב, אבל דחיתי אותו וזזתי אחורה.
"פול, כדאי שתישן... תישן אתה פה, ואני אשן על הספ-", "אתה תישן איתי." הוא קטע אותי.
"לא, אני אשן בסלון..."
"..אני לא רוצה להיות לבד..." הוא אמר עם העיניים הגדולות, הבוהקות האלו שלו. איך יכולתי לסרב? אז נשארתי במיטה, ודיברנו אל תוך הלילה. "אתה חושב שאני אמצא מישהו לאהוב? מישהי שתאהב אותי...?" הוא שאל אותי, ולא ידעתי מה להגיד, היה לי קשה. "בטח... מישהי תהיה חייבת לסבול אותך בסוף..." צחקקתי אליו בצחוק מזוייף.
"נורא מצחיק. כאילו יש מישהי שתוכל לסבול אותך.. במיוחד את הדבר הזה, הפגם ההוא...", "אה? איזה פגם בדיוק?" שאלתי משועשע. "אממ...." פול עשה פרצוף מאולץ של חושב, הסתכל עליי והתקרב ולא אמר מילה.
"אה, אז עכשיו אתה מנסה לגרום לי לצחוק מהפרצופים המגוחכים שלך?" אמרתי נבוך, לא ידעתי מה הוא מתכנן. "אולי, גם..." הוא התחיל לנשק אותי. לא ידעתי אם לשמוח או לכעוס, אבל ידעתי שאני לא רוצה שהרגע הזה יגמר.
"מה אתה עושה?" עצרתי את הנשיקה.
"אני? סתם, בודק את הפגם, אם הוא עדיין כאן." הוא אמר, והמשיך לנשק אותי.
בבוקר התעוררתי ולא ראיתי את פול לידי. קמתי, התארגנתי, והלכתי לאולפנים. היה שלב שחשבתי שמה שהיה בלילה היה חלום, אבל זו הייתה המציאות... מה לעשות שהמציאות מסובכת לפעמים.
נכנסתי לאולפן, ופול ישב שם לבדו, ליד הפסנתר, ובהה בקלידים. "איפה היית?"
"מה אתה עושה פה?" פול נבהל.
"יש חזרה...", "ג'ון, יש יום חופש היום. שכחת?"
"אההה.. נכון..." אמרתי במבוכה. "ומה אתה עושה פה?", "סתם..." הוא ענה והרכין את ראשו. "זה היה לי מוזר."
"אתה חושב שלי לא?" אמרתי והתיישבתי לידו.
פול השתתק, ולא אמר מילה.
"אבל כל המוזרות של זה מתקטנת ברגע לעומת.. לעומת מה שאני מרגיש אלייך... אני..." הוא עצר לרגע, ונשם עמוק. "אני חושב שאני אוהב אותך."
לא האמנתי למשמע אוזניי... חייכתי ונישקתי אותו. "גם אני אוהב אותך, מפגר קטן"
תודה רבה D:
מקווה שנהנתם, ויהיה נחמד אם תגיבו P:
פורסם ב18/3/2009
פורסם ב18/3/2009
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה