עוד פאנפיק...
גם הפעם ג'ורג'/ג'ון, אבל הרבה יותר ארוך.. יהיו כמה פרקים.
*מבחינת תאריכים הסיפור לא נכון ויש כמה שינויים- הסיפור מתרחש ב1981, ורק שתדעו שבסיפור הזה ג'ון חיי... יוקו וג'ון נשואים כבר 12 שנה, אוליביה וג'ורג' נשואים כבר 5 שנים- דהאני בן 5. אה, ופטי לא קיימת, האישה הראשונה שלו הייתה אוליביה.
אם אני לא טועה יש פה פחות POV (פוינט אוף וויו..), וזאת הפעם הראשונה שאני כותבת דבר כזה, אז תהיו סלחנים XD
וכשיש שיחות/מחשבות שלהם הטקסט צבוע- ג'ורג', ג'ון, שון, אוליביה, דהאני ויוקו.
גם בסיפור הזה, כמו כולם, אין סצנות סקס. PG-13
תהנו D:
I Want to Tell You - פרק 1
ג'ורג' נשאל בראיון למה התכוון כשכתב את I Want to Tell You, וכשהוא הבין שהוא חייב לשקר בנוגע לאמת הוא קצת נלחץ ואמר ש"השיר נכתב בשתי דקות באולפן, רק כי היו חסרים שירים בריבולבר..". הראיון היה לעיתון הRolling stone, והם דאגו לפרסם אותו בגליון הבא.
ג'ון לנון ישב בביתו שבניו- יורק. הוא שלח את פטריסיה, העוזרת, לקניות וביקש ממנה לקנות את העיתון האהוב עליו, הרולינג סטון.
ג'ון ויוקו היו נשואים כבר 12 שנים, והכל היה בינהם בסדר.. לא מאוד טוב, לא מאוד רע. ג'ון אהב את השיגרה הזאת, אבל לפעמים הוא הרגיש פספוס.
כשפטריסיה חזרה, הוא ראה שיש ראיון עם ג'ורג', ומיהר לשבת במקום שקט ולקרוא. הוא נהנה לראות מה הביטל הצעיר כתב על התקופה ההיא, עם השירים.. עד שהוא הגיע למשפט המטופש ההוא שג'ורג' אמר על I Want to Tell You.
היו חסרים שירים בריבולבר? על מי הוא עובד...? אני חייב לדבר איתו.
השעה כבר הייתה מאוחרת בלונדון, וג'ורג' ענה לטלפון.
"האריסון, מה לעזאזל חשבת? 'כתבתי את זה סתם..'" ג'ון שאל בטון עצבני.
"ג'וני? זה אתה?!" ג'ורג' שאל מופתע.
כן.. מי זה כבר יכול להיות?"
"10 שנים שלא דיברנו! מה עם שלום, מה נשמע..? משהו?" ג'ורג' שאל וצחק.
"נו.. אתה רואה? לפחות זיהית אותי. אתה מתכוון לענות לי על השאלה?"
"מה רצית שאני אכתוב? שכתבנו ביחד את השיר אחרי שאמרת לי שאתה אוהב אותי?"
ג'ון השתתק. ג'ורג' לא שמע אותו יותר.
"ג'וני, גם אני מתגעגע..." ג'ורג' הכיר את ג'ון וידע שהשתיקה הזאת אומרת המון.
"אתה.. לא יודע.. יכולת להמציא משהו, לא? זה נראה כאילו שכחת מה היה בינינו" ג'ון אמר עם דמעות בעיניים. כבר 10 שנים שהוא לא דיבר או חשב על מה שהיה לו עם ג'ורג', ולדבר עם זה פתאום, ועוד עם ג'ורג' עצמו, העלה בו רגשות שלא חשב שקיימים עוד.
"מה פתאום ג'וני! לא משנה מה יקרה, אני לא מסוגל לשכוח את זה.."
"אני באמת מצטער.."
"לא, זה בסדר. הבנתי, אני מבין שאתה אוהב את יוקו, ואני מבין שאנחנו לא יכולים להיות ביחד". הוא פתאום הבין שהוא דיבר בהווה... 'לא יכולים להיות ביחד'... הוא לא ידע איך ג'ון יגיב, אבל הוא ידע וקלט שאמנם מה שהיה עם ג'ון נגמר מזמן, אבל הוא תמיד קיווה שהם יחזרו. פתאום הוא הבין את זה ופתאום הוא קלט למה בכל פעם כשהוא ראה תמונות של ג'ון ויוקו בעיתון הוא הרגיש משהו מוזר, מין צביטה בלב.
"כן, לא יכולנו להמשיך... אנחנו לא יכולים. ואני מצטער, כל-כך מצטער. הלוואי שהייתי-" ג'ורג' קטע אותו. "לא, ג'ון, זה בסדר. בוא לא נסתכל על העבר.. לשנינו יש משפחה. אישה, ילד. אנחנו שנינו שמחים, ואסור לנו לבכות על העבר." למרות מה שהוא אמר, ג'ורג' התחיל לבכות כשכגין מה הוא הפססיד, על מה הוא ויתר ותהה איך הוא לא נלחם על אהבתו של ג'ון אז, עוד לפני שיוקו גררה אותו לחתונה ונכנסה להריון.
"ג'ורג'י, לאב?אתה בסדר שם? אל תבכה.. אני לא מסוגל לשמוע אותך בוכה."
'ג'ורג' לאב'.. כמה שנים שאף אחד לא קרא לי ככה.
"לא,לא. אני בסדר. טוב, ג'ון, אני חייב לנתק, אוליביה התעוררה. לילה טוב."
"אוקיי, לילה טוב". ולפני שג'ון הספיק להתנצל שוב, ג'ורג' ניתק את הטלפון. אוליביה לא באמת התעוררה, אבל ג'ורג' היה חייב לנתק. הוא לא יכל להמשיך לדבר עם ג'ון וגם לא רצה לגרום לו להרגיש עוד יותר רע עם עצמו- הוא היה חייב לשקר לו.
ג'ורג' הלך לכיוון חדר השינה, וכשהגיע התיישב על המיטה ליד אוליביה הישנה. הוא פגש אותה לפני 5 שנים בבר, כשהחליט להשתכר ולשים קץ לחייו לאחר ששמע ששון נולד. אחרי הפרידה שלו מג'ון, ג'ורג' הפסיק להאמין באנשים ולא האמין שיוכל להתאהב שוב. אבל אז אוליביה הגיעה. לא מאוד יפה, אבל חכמה וטובה, וזה מה שהיה לו חשוב. לא היה לה מושג שג'ון שבר לו את הלב, והיא רק ידעה שג'ורג' סיים 'לא מזמן מערכת יחסים כואבת עם בחורה.' ג'ורג' תמיד השתמש במשפט הזה,, שוכח שהוא וג'ון נפרדו לפני 7 שנים, ומאז הוא היה עם עשרות, אם לא מאות, בחורות. קשרים שלא החזיקו מעמד, כי הוא לא יכל לראות את עצמו עם מישהו אחר. מישהו שהוא לא אהבת חייו. בהתחלה היא התעניינה, ובזמן שהיה שיכור היא שאלה אותו על העניין הזה, והוא איים עלייה וכמעט היכה אותה. אחרי שאוליביה סלחה לו, ג'ורג' הבין איזו אישה מדהימה אוליביה, והבטיח לעצמו שהוא יתחתן איתה ולא יאכזב אותה שוב. וכמו שהוא הבטיח, הוא שם את העבר ואת ג'ון מאחורה, התחתן עם איתה ונראה כאילו שכח את ג'ון, שנחשב עד אז לאהבת חייו.
"אני מצטער אוליביה.. אני מצטער" ג'ורג' לחש, ליטף את שערה וקם למקלחת.
הוא הוריד את הבגדים ונכנס מתחת למים. המקלחת תמיד הייתה המקום שג'ורג' חשב בו. שם היה המקום היחיד בבית שהוא יכול היה להיות בו לבד כשבחוץ דהאני הקטן ואוליביה היו מדברים, צוחקים וצועקים.
'But if I seem to act unkind It's only me, it's not my mind That is confusing things.'
השיר חזר אל ג'ורג'. כשהוא התחיל לזמזם אותו בפעם הראשונה זה 10 שנים, הוא התחיל לבכות. הוא בכה ובכה, והדמעות לא נגמרו. כל האהבה שלו לאוליביה וההערצה שלו לבנאדם המדהים שהיא- הכל נראה לו כמו גרגר חול כשחשב על ג'ון.
הוא עדיין אהב אותו, אבל הוא הפסיד אותו לתמיד.
"אני לא מאמין.. כבר עברו 10 שנים.. אני לא יכול.." הוא הכריח את עצמו לשכוח את ג'ון. הוא הבטיח לאהוב את אוליביה והוא התכוון לעמוד בהבטחה שלו.
בניו-יורק, ג'ון ישב בחדר העבודה שלו מאז השיחה עם ג'ורג', ולא יכל לזוז. בשיחה הוא הבין הכל. הוא הבין שהוא אף-פעם לא שכח את ג'ורג', שהוא עדיין אוהב אותו כל-כך, ושהבחירה ביוקו הייתה מטופשת. הוא פשוט היה צריך קצת חופש, קצת ריענון אבל הוא לקח את זה רחוק. רחוק מדי. הוא החליט לעזוב את ג'ורג' וללכת עם האמנית ההיא שהוא פגש שבועיים לפני.
יוקו הייתה סוג של פתרון נחמד בשבילו. היא הייתה מבוגרת ממנו בשבע שנים, היא גרה בניו-יורק, שזה מקום מספיק רחוק מפול מקרטני.. בדיוק מה שהוא היה צריך. היא הייתה קיצונית כמוהו והוא ידע שזה דבר שיגרום לה לא להתלנון בפניו על הדברים שהוא עושה ואפילו להסכים איתו, והכי חשוב- לא היה לה אכפת מה"תדמית הבוגדנית" שיצאה לו בעקבות זה שהוא בגד בסינתיה, אשתו הראשונה עם כל בחורה שזזה. וכמובן שהיא לא מאוד אהבה את הביטלס.. וזה גרם לו להאמין שהיא אוהבת אותו בזכות עצמו.
בהתחלה הוא לא מאוד אהב אותה, ולמרות מה שכולם חשבו עליהם, היא נראתה לו מעט מוזרה.. הוא לא ממש התחבר אליה. אבל כבר עברו המון שנים מאז, והוא למד לאהוב אותה.
כן.. יוקו בסדר. אני אפילו אוהב אותה.
אבל היא לא ג'ורג'. היא ממש לא ג'ורג'. ואני, כמו מפגר, לא העזתי לשבור את זה ולחזור לג'ורג', שאהבתי מאז ומתמיד, ואני עדיין אוהב. ואני עדיין רוצה. ואני עדיין זוכר את הנשיקות שלו, ואת האהבה המדהימה הזאת שרק בגללי לא תחזור. אני חייב לוותר עליו, אין לי בררה אחרת.
כשהוא נשכב במיטה הוא נזכר ביום ההוא בסנטרל פארק, ב1964, כשהוא חיכה לרגע שפול ורינגו ישאירו אותם לבד כדי שהוא סוף-כל-סוף יוכל להתוודות בפני ג'ורג' על אהבתו.
בבת אחת הוא קם מהמיטה, לבש את המעיל ורץ החוצה לכיוון הסנטרל פארק. הוא חיפש במשך שעה ארוכה את המקום ההוא. הוא שיחזר את המסלול שהוא עשה מזמן עם פול, ג'ורג' ורינגו וכשהוא מצא את המקום הוא לא יכל לעצור את הדמעות.
הוא היה בטוח שבעוד רגע ג'ורג' ירוץ לקראתו והם יתנשקו, והוא התאכזב בכל פעם שזה לא קרה. הוא דיבר לעצמו, חזר על הדברים שהם אמרו אחד לשני, דברים שהוא הופתע לגלות שהוא זוכר. "אני אוהב אותך..", "חיכיתי לזה הרבה זמן, תודה". הוא ראה בדמיונו את ג'ורג' מחייך, הוא הרגיש את שיערו הרך בקצות אצבעותיו.
"כמה טיפש יכולתי להיות? אני חייב ללכת אליו, להתנצל..." בתוך תוכו הוא קיווה שג'ורג' עדיין אוהב אותו, וכשהוא יראה אותו הוא ירוץ אליו בידיים פתוחות. אבל הוא ידע שזה לא יקרה. כמו שג'ורג' אמר- לשנינו יש משפחות שאנחנו אוהבים. אבל העיקר להתנצל, אני חייב לו את זה.
ועד כאן פרק 1. מקווה שנהנתם
קצת ארוך ומייגע, מלא פרטים טכנים. אבל אל תדאגו- בפרקים הבאים יהיו יותר שיחות, מחשבות וPOV.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה