קלאוס וורמן\ג'ורג', ג'ון\ג'ורג'
PG13
ועוד סלאש שג'ורג'י שלחה לי, צוף היא הבטא שלה. די, אני לא יכולה יותר -_- אני צריכה להכיר את שתיכן... XD
ריח של גשם עמד באוויר. קלאוס התקדם בצעדים מהירים במעלה הרחוב, מהדק את מעיל הזמש השחור לגופו. למעשה, רובע סנט פולי לא היה מקום הבילוי האידיאלי בעיניו; הוא כבר היה שם כמה פעמים, ושום דבר טוב לא יצא מזה. לרוב הוא העדיף לשבת עם כמה חברים ולנהל שיחה נעימה על כמה כוסות קוקטייל, מאשר להדחק בין עשרות אנשים בתור בר מחניק ואפלולי. הערב, נדמה היה שכולם עסוקים או עייפים מכדי להיפגש, וקלאוס חשב לבלות ערב שקט בבית, אולי אפילו להמשיך את הציור ההוא שזנח לפני שבועיים- אבל פרץ אדרנלין לא אופייני לו אילץ אותו לצאת ולחפש ריגושים ברחובותיה הקרים של המבורג.
אינספור שלטים מוארים ריצפו את הבניינים לאורך הרחוב, וכרזות ובהן תמונות של להקות, בחורות בלבוש מינימלי וכדומה, ציפו את מה שנותר מהקירות. קלאוס עצר, מנסה להחליט איזה מועדון נראה הכי פחות מאיים. הוא נאנח והבל פיו הקפוא הסתלסל באוויר ונעלם. הוא קבר את פניו עמוק בצעיפו, לחייו צורבות מהקור.
כמה נערות מצחקקות נעצרו לצידו, מפטפטות בהתרגשות.
"שמעת?? היום מופיעות פה להקות שהגיעו מאנגליה! חייבים להיכנס לשמוע אותם מנגנים!"
"הם שווים משהו?"
"אנה אמרה שאי אפשר להבין כלום ממה שהם שרים, אבל המוזיקה מעולה."
"הם חמודים??"
"היה אחד שמצא חן בעיניה, אבל היא לא יודעת איך קוראים לו!"
קלאוס הסתובב והרים את מבטו אל השלט המסנוור שמעליו. אותיות גדולות הרכיבו את השם 'קייזרקלר', וכרזה שנתלתה ליד הפתח הודיעה שאכן שתי להקות זרות מאנגליה יופיעו במועדון, וינגנו מוזיקה שנקראת רוק'נרול. כל העסק נשמע לו, למרבה הפתעתו, מעניין למדיי. הוא היסס לרגע, מודע לעובדה שמועדון כמו ה'קייזרקלר' מלא בטיפוסים מפוקפקים שלא יראו בעין יפה את מראהו השונה, החל בשיערו הארוך וכלה בנעליו המעוגלות. לבסוף גברו עליו הקור והסקרנות והוא החליט להיכנס למרות הכול, ולשמוע מהו הרוק'נרול הזה שמדברים עליו.
בתוך המועדון היה חם ומחניק. העשן עמד באוויר הדחוס והמועט. קלאוס פילס דרכו בין הקהל עד שהגיע אל הבר. הוא הזמין לעצמו למשהו לשתות, והתפנה להביט בבמה. חמישה בחורים לבושים בגדי עור מכף רגל ועד ראש עמדו על הבמה, וניגנו, מה שהיה מסתבר, רוק'נרול.
קלאוס מעולם לא שמע מוזיקה כזו. היא הייתה כל כך שונה מהג'אז שנהג לשמוע. 'שונה לטובה', הוא ציין לעצמו והמשיך להביט בהשתאות בחמשת הבחורים על הבמה, שוכח לחלוטין שהזמין לעצמו לשתות.
בתום עוד שני שירים צעק הסולן אל תוך המיקרופון באנגלית, "רורי סטורם וההוריקנס! בואו לראות אותנו גם מחר, אותו מקום, אותה שעה!" ונענה במחיאות כפיים, שריקות ותרועות. הלהקה ירדה מהבמה, ומייד עלו עוד חמישה בחורים, לבושים גם הם במעילי עור, והתמקמו סביב המיקרופונים והכלים.
הסולן, שזכה למיקרופון נפרד, כחכח בגרונו ואז אמר באנגלית במבטא לא מובן, "ערב טוב! אנחנו הביטלס, ובאנו כדי לתת לכם קצת רוק'נרול!!" מישהו צחק את תוך המיקרופון והם התחילו לנגן, המוזיקה מתגלגלת בין הקירות והקהל יוצא מכליו.
קלאוס מצא את עצמו נדחק אל קרבת הבמה. סופסוף יכול היה לראות את חברי הלהקה מקרוב, אך עדיין לא הצליח להבין מילה ממה ששרו. הוא הביט בעניין בסולן, נראה היה שהוא מנהיג הלהקה. מבטו עבר אל נגן הבס שעמד לצידו, שהרכיב, מסיבה לא ברורה, משקפי שמש כהים, ומשם טייל אל שני האחרים, שנראו צעירים יותר, ושרו אל תוך מיקרופון שני. אם להודות בכך, אחד מהם, זה שניגן את הסולו המקפיץ הגיטרה, נראה לו צעיר מכדי להיכנס למועדון לילה כמו הקייזרקלר; היה לו את המראה המוזר של ילד שגדל הרבה בזמן קצר, או שאולי רק נדמה כך, בגלל בגדי העור ושיערו הכהה המסורק לאחור, ששיוו לו מראה מבוגר מידיי.
הפסקה פתאומית של המוזיקה ניערה את קלאוס ממחשבותיו והוא התיק את מבטו מהנער, או הבחור, או מה שלא יהיה. הוא גילה שידיו ריקות, והניח שהשאיר את הבקבוק על הבר. כמובן, לא היה טעם ללכת ולחפש אותו שם.
"תודה לכולכם! אנחנו הביטלס ונהיה פה גם מחר, וגם ביום שאחריו, וביום שאחריו, אין לנו כסף לחזור הביתה! בואו לראות אותנו שוב!" צעק הסולן של הביטלס אל תוך המיקרופון ונענה בשאגות צחוק ומחיאות כפיים. הוא נופף אל הקהל ומיהר לרדת מהבמה, ואחריו יתר חברי הלהקה.
קלאוס נותר חסר מילים. המוזיקה הזאת, בהחלט הייתה טובה יותר מכל מוזיקה ששמע בחייו. והביטלס? טוב, הוא היה חייב להודות הם מצאו חן בעיניו. דחף אימפולסיבי הוביל אותו את מאחוריי הבמה, אל חדר קטן ואפור שנורה בודדת האירה אותו באור קלוש וקודר. הלהקה עסקה בהתארגנות לקראת עזיבה. קלאוס הבחין בפעם הראשונה במתופף, טיפוס קודר למראה, שהמתין ליד דלת היציאה ועישן סיגריה. נראה היה שהחבורה עוד לא הבחינה בו, חבוי למחצה בין הצללים שמאחוריי הפתח המוביל לבמה. הוא אזר אומץ ונכנס לחדר הקטן, ניגש ישירות אל מנהיג הלהקה.
"אה.."
הבחור הסתובב אליו והביט בו בהפתעה. יתר חברי הלהקה הרימו את עיניהם ונעצו בו מבטים מסוקרנים. קלאוס קלט את פניו של הנער שניגן בגיטרה, גבותיו מורמות בתהייה על פשר האיש המוזר שנכנס לחדר ההלבשה שלהם.
"הייתם מעולים!.. כלומר.. אהבתי את המוזיקה שלכם.. אה אני..." גמגם קלאוס באנגלית עילגת, מתקשה להתיק את מבטו מפניו של הנער, שצמצם את עיניו בחשד.
הוא הרגיש מטופש, ממש כמו הבנות המצחקקות שעמדו לידו בחוץ. הוא התכוון להציג את עצמו! איזו מן דרך מפגרת זו הייתה כדי להתחיל שיחה.
הוא כעכע בגרונו במבוכה פיו יבש מהמבוכה.
"אני.. קוראים לי קלאוס וורמן. ראיתי את ההופעה שלכם, וטוב.. מעולם לא שמעתי רוק'נרול לפני כן.."
הוא הביט בדריכות בפניו של הסולן, שעל פניו הופיע חיוך קטן.
"אתה בהחלט נראה קצת חריג כאן," הוא אמר בקולו הצרוד מעט, "עוד לא הצגתי את עצמי," הוא צחק "אני ג'ון לנון."
ג'ון הושיט את ידו וקלאוס לחץ אותה.
"אז אהבת את המוזיקה שלנו?"
"כן!" אמר קלאוס בהתלהבות, "כן, זה בהחלט שינוי מרענן ממה שהייתי רגיל אליו עד עכשיו."
"אתה מוזיקאי?" שאל ג'ון.
"אה, לא. אני לא עושה מוזיקה. אני מצייר."
"מצייר, הא?" ג'ון הסתובב ומשך בשרוולו של הבחור עם משקפי השמש. "הנה, תכיר זה סטו, הוא האומן בינינו."
ג'ורג'י, ביקשת שאני אגיד לך מה דעתי על הפיק, אז רציתי להגיד שהרעיון, בינתיים, מעולה. אף פעם לא חשבתי על קלאוס/ג'ורג', ובאמת שזה מעולה O:
אה, ואני כבר מתה לראות מה קורה עם ג'ורג'/וג'ון (כי כמו שנאמר- זה הפיירינג האהוב עלי), כי כתבת שזה גם ג'ורג'/ג'ון. אבל אני אחכה בסבלנות בינתיים P:
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה