PG-13,
ג'ורג'/ג'ון, יערה כתבה.
הצבעים- ג'ורג', ג'ון, פול, רינגו, בריאן
"תפתח לי" ג'ון שמע את ג'ורג' מאחורי הדלת, אבל החליט להתעלם.
"אני יודע שאתה שם, תפתח לי" ג'ון פתח את הדלת והתיישב על המיטה. "אני מצטער שזה קרה, באמת. אבל אתה לא צריך לכעוס כל-כך" ג'ורג' אמר, וג'ון המשיך להתעלם. "תמשיך להתעלם מצידי, אני רק רוצה שתבין" הסתכלתי עליו והמשכתי "ושתדע שאני אוהב אותך, ובאמת לא התכוונתי לפגוע".
ראיתי אותו זז באי-נוחות ומסתכל עלי בכעס. "ג'ורג', אני מבקש- לך מפה ועוזב אותי בשקט." הוא אמר בנוקשות.
"ג'וני, אני אוהב אותך, אתה חייב לסלוח לי..."
"אני לא חייב לך שום דבר! אהבתי אותך, גאד, אהבתי אותך כל- כך, אבל פגעת בי. כיבית אותי, גרמתי לי להפסיק חיות. ועכשיו אתה רוצה שאני אסלח לך? איך אתה לא מתבייש?! אני שונא אותך ג'ורג', שונא אותך. אני לא רוצה לראות אותך יותר, ואני אבקש שוב פעם- לך מפה, עכשיו!" ג'ון אמר עם דמעות בעיינים ופתח לג'ורג' את הדלת. ג'ורג' יצא החוצה בלי לומר מילה.
טרקתי אחריו את הדלת ונכנסתי להתקלח. כשהמים התחילו לזרום התחלתי לבכות והתמוטטתי על הרצפה עם הראש בין הרגליים. לא האמנתי שנגיע למצב כזה, שאני צועק עליו 'אני שונא אותך', בחיים לא. לא האמנתי שאני אראה אותו מתנשק עם מישהו אחר בפאב. חשבתי שיש בינינו משהו מיוחד, חשבתי שהוא מבין את זה. רציתי להאמין ולדעת שהוא אוהב רק אותי, שהוא רוצה רק אותי. ואלוהים, לא תיארתי לעצמי שהוא משקר לי כשהוא מדבר על נאמנות ומבקש ממני לא להיות עם אחרים. הייתי כזה טיפש. מה גרם לי להשלות את עצמי ככה? מה גרם לי לחשוב שיש בינינו משהו אמיתי?
בבוקר, כשפול העיקר אותי וקמתי מהמיטה בלי רצון לחיות, נזכרתי במה שקרה והעמדתי פני חולה. רק לא לראות את ג'ורג'. הצלחתי לשכנע את פול בסוף, והוא וויתר לי. נשארתי בחדר כל היום, וישנתי רוב הזמן. לא רציתי להתמודד עם מחשבות עליו. כל-כך כעסתי עליו, ניסיתי להבין למה הוא בגד בי... אני אוהב אותו כל-כך, והדבר היחיד שמתחשק לי זה ללכת ולהגיד לו שאני סולח לו. אבל אני לא מסוגל. התמונה שלו עם הגבר ההוא עולה לי לראש כל פעם מחדש, מכאיבה לי כל פעם מחדש.
פול חזר אחר הצהריים, מוקדם מדי, ונראה קצת נסער. "קרה משהו? לא היית אמור לחזור יותר מאוחר?"
"כן, אבל ג'ורג' השתגע או משהו... הכל היה בסדר בהתחלה, ואז הוא פשוט קם והלך עצבני"
"מה? מה קרה לו?" שאלתי מופתע. "אין לי מושג, פתאום הוא נהיה עצבני, וזה נראה כאילו הוא הולך לבכות. ואז הוא יצא, לקח את האוטו ונסע... אלוהים יודע לאן".
"והוא חזר? איפה הוא עכשיו?" אני צריך לדבר איתו...
פול היסס אם כדאי לספר לג'ון, אבל הכריח את עצמו. "אנחנו לא יודעים... חשבנו שהוא בא הנה, אבל הוא לא פה..."
"ולא חיפשתם אותו?! לכו תדעו איפה הוא עכשיו!" נלחצתי וצעקתי.
"ג'ון, תירגע! זה ג'ורג', הוא יהיה בסדר!" פול לא הבין מה עובר עליו.
"מצטער... הראש שלי עוד כואב קצת..."
"זה בסדר ג'ון, יהיה בסדר".
"כן, אני מקווה." אמרתי, ויצאתי החוצה. הייתי חייב קצת אוויר.
אם קרה לו משהו...? למה הוא עזב ככה? אני חייב להפסיק לדאוג, אני חייב לשכוח ממנו, להמשיך בחיי. ובאמת שאין לי סיבה לדאוג. הוא רק צריך קצת חופש, הוא יחזור עוד היום.
נרגעתי, וחזרתי לחדר לישון.
בבוקר רינגו הגיע. "היי, אתם ערים?"
פול פתח את הדלת. "כן רינגס, איך היה לך בלילה?" הוא קרץ אליו.
"די טוב. אתם חייבים לראות אותה" הוא צחק "אבל הכל נהרס, נורא דאגתי לג'ורג'. הוא לא הגיע... הוא פה?"
"מה?" פול נבהל. "הוא לא חזר עדיין? איפה לעזאל הוא יכול להיות? אני אתקשר להורים שלו, אולי הוא אצלם, אולי הם יודעים משהו..."
לפני שהוא הגיע לטלפון בריאן נכנס במהירות לחדר. "בנים, שבו רגע..." התיישבנו, והייתה לי הרגשה רעה בקשר לזה.
"מה קרה?"
"זה ג'ורג', מצאו אותו בלילה, הוא עבר תאונת דרכים קשה..."
"מה?!" פול ורינגו צעקו ביחד, ואני ישבתי על המיטה, בוכה בשקט, והרגשתי שהכל מתמוטט לי מתחת לרגליים."המצב שלו קשה," הוא המשיך, "הוא איבד הרבה דם עד שמצאו אותו. אבל הוא בסדר עכשיו, הוא לא בסכנת חיים." המילים האלו, 'לא בסכנת חיים', כל-כך הרגיעו אותי, לפחות הוא עדיין איתנו. "איפה... איפה הוא עכשיו?" לחשתי, לא מסוגל לדבר.
"הוא בבית חולים, אי אפשר לבקר אותו עדיין".
"מתי יהיה אפשר? אני חייב לראות אותו" שאלתי, ולא היה לי אכפת שהם מסתכלים עלי מוזר ושואלים את עצמם למה אני מגיב ככה. "כשהרופאים יגידו שאפשר, כשהוא יהיה יותר בסדר. אני אודיע לכם, אבל בינתיים תישארו פה"בריאן אמר והלך.
"רינגו, תישאר פה איתנו..." פול אמר בשקט. "ברור שאני נשאר, אלוהים" רינגו ענה.
ישבנו בשקט, כאילו מתפללים לשלומו. לא החלפנו מילה וראיתי את פול מנגב את הדמעות כמה פעמים.
"היי, מה קורה איתכם?" רינגו אמר, "הוא יהיה בסדר, אני יודע."
"אני מקווה, כל-כך מקווה... אני אמות אם יקרה לו משהו"
"כן, אלוהים... אם יקרה לו משהו..."
הם הסתכלו עלי. "ג'ון, אתה לוקח את זה יותר קשה מפול, מה קורה איתך?"
"הוא חבר טוב שלי, אני אוהב אותו וזה, ואני לא מוכן לאבד עוד מישהו..." לא הסכמתי לספר להם.
"לא, לא, ג'וני.. אתה לא תאבד את ג'ורג', שמעת מה בריאן אמר, הוא יהיה בסדר." פול אמר לי, וקם לחבק אותי. התחלתי לבכות שוב פעם, וקברתי את הראש שלי בכתף שלו. "ג'וני, די.. די.. ניסע לבקר אותו מחר בבוקר, לא משנה מה הרופאים יגידו"
כשקמנו בבוקר, התקלחנו והתארגנו מהר ליציאה. לא רצינו שבריאן או ג'ורג' מרטין יראו ויעצרו אותנו.
יצאנו בשקט מהחדר ועברנו על פני החדר של בריאן בצעדים קטנים, כדי שלא ישמע. ירדנו למטה במעלית, לבושים במעילים גדולים וכובעים כדי שהמעריצים לא יזהו אותנו, וחצינו את הלובי.
כשכמעט הגענו לדלת, שמענו מאחורינו "האמ האמ". הסתכלנו אחורה, לראות מי זה, וראינו את בריאן עומד מאחורינו מבולבל וכועס. "לאן נראה לכם שאתם הולכים?"
"אנחנו... אה... לשום מקום..." פול התחיל לגמגם.
"תעלו עכשיו לחדרים שלכם, ומהר"
"בריאן, נו באמת! אנחנו רוצים לראות את ג'ורג'י, אנחנו לא יכולים יותר לחכות"
"הרופאים לא נותנים עדיין"
"מאיפה אתה יודע? דיברת איתם היום? ולא אכפת לנו מה הרופאים אומרים, אנחנו נראה היום את ג'ורג'"
"אם דיברתי איתם..? לא, לא בדיוק..." בריאן גימגם.
"יופי, אז בוא ניסע. המצב שלו בטח השתפר בלילה"
"טוב, אבל אתם מבטיחים לא לעשות בעיות?!"
"כן" אמרנו כולם ביחד.
"ואתם מבטיחים שאם אסור להיכנס לא נכנסים?" הוא שאל והתכוון בעיקר אלי, כשהוא יודע שאני בדרך-כלל מפר את החוקים שלו.
"כן, בריאן, יאללה, נוסעים".
נסענו לבית החולים, נסיעה שנמשכה ונמשכה, ולא הסכימה להסתיים.
לא ידעתי מה אני מרגיש ומה אני הולך לעשות. מצד אחד הוא בגד בי והרס אותי, הוא פגע בי כל-כך וגרם לי להרגיש יותר גרוע מאי-פעם. ומצד שני אני אוהב אותו כל-כך. וכשחשבתי שהוא מת חשבתי שאני מת בעצמי. מה אני אמור לעשות?
הגענו, סוף סוף, לבית החולים.
הלכנו לחוצים ונרגשים לכיוון הקבלה, ושאלנו על ג'ורג'. בהתחלה חשבו שאנחנו סתם מעריצים ולא אמרו לנו כלום, אבל אז כשהם הבינו את הטעות הם הובילו אותנו לחדר שלו.
התיישבנו על הספסל ליד, כשבריאן הלך וחיפש את הרופא כדי לשאול אותו אם אנחנו יכולים להכנס, פול הלך והציץ בחלון של החדר. "כן, זה הוא... הוא ישן, אני חושב. אני חייב להכנס"
בריאן הגיע כשהרופא איתו.
"אתם יכולים להכנס, אבל לא כולם ביחד. שניים שניים כל פעם, שלושתכם זה כבר יותר מדי." כמה שמחתי...
"שניים שניים? מי נכנס ראשון?" רינגו שאל.
"תכנסו שניכם, אני אכנס אחרי זה לבד... פשוט התחיל לכאוב לי הראש שוב פעם, אני רוצה לנוח קצת" שיקרתי, אבל רק בשביל להיות איתו לבד אחרי זה.
"בסדר... רינגו, אתה בא?"
הם נכנסו אליו, ואני חיכיתי שיסיימו ויקראו לי.
התעוררתי מרעש פתאומי ששמעתי... ראיתי את פול ורינגו עומדים מעליי וקוראים לי. פול בכה, ורינגו נורא התרגש. לא ממש הצלחתי להבין מה קרה.
"איפה אני...?" ניסיתי לדבר, לא בהצלחה מרובה, והכל כאב לי.
"רגע, ג'ורג'י, אל תזוז יותר מדי"
"מה קרה?"
"עברת תאונת דרכים, אבל הכל בסדר עכשיו." פול אמר, ונבהלתי. "רק שברת כמה דברים, אבל אתה בסדר גמור"רינגו צחק.
ניסיתי לקום, אבל לא יכולתי, כאב לי מדי. "פאק, כואב לי כל-כך"
"אל תזוז, שברת את הרגל ואתה מלא בתחבושות ופצעים. עדיף שתישאר במקום, אתה יודע..."
"נו טוב, אם אתם אומרים" צחקתי אליהם "אבל איך זה קרה?"
"אתה זוכר שיצאת עצבני מההקלטות?", "כן..." התחלתי להבין.
"לא חזרת כל היום, ובבוקר בריאן הודיע שמצאו אותך באיזה כביש" פול נשם עמוק. "עשית תאונת דרכים, כנראה היית שיכור"
"כן... ואיזה היום היום? איפה ג'ון?"
"עברו רק יומיים מאז התאונה עצמה, אל תדאג. וג'ון בחוץ, מחכה להיכנס כשנצא, אסור להיכנס יותר משניים.. אז הוא התנדב להיות אחרון"
"אה, נחמד מצידו"
"איך אתה מרגיש?" רינגו שאל.
"נפלא" ניסיתי לצחוק "אז אמרת ששברתי רגל? נחמד לי, אף פעם לא שברתי כלום. זה כאב מוזר כזה... נחמד"
"יופי מפגר, אתה נהנה מזה, הא? לשבור לך עוד רגל?" רינגו אמר, וצחק אליי.
"אתה לא מבין כמה דאגנו לך..." פול אמר, התקרב אלי וחיבק אותי. "כבר חשבתי שהנורא מכל קרה, שאני לא אראה אותך יותר"
"זה בסדר פולי, אני פה. אל תדאג."
"כן.. קל לך להגיד. שלא תעיז להשתכר ככה שוב פעם, שמעת אותי? כמעט גרמת לנו להתקף לב" רינגו אמר, ובא לחבק אותי גם הוא.
"טוב, אני מצטער לשבור את הרגע המרגש, אבל לנון מחכה בחוץ."
"הוא באמת רוצה לפגוש אותי?" נפלט לי.
"ברור שהוא רוצה.. למה לא?", "כן, ג'ורג'י, אתה לא יודע איך הוא בכה... ממש נהיה סיסי. אולי הוא בהריון, תהיה עדין אליו" הוא קרץ אלי.
"טוב, אז תגידו לו להיכנס..."
וסוף כל סוף הם יצאו ואמרו לי להכנס. היססתי בהתחלה, אבל בסוף קמתי. פתחתי את הדלת וראיתי אותו. הוא הסתכל עלי וסימן לי להתקרב.
"ג'ורג'..." לחשתי
"מה נשמע?", "הכל... הכל בסדר... מה איתך?"
"בסדר, איכשהו. אני קצת בהלם מזה שעשיתי תאונה, והרגל שלי שבורה, ואני כולי מלא פצעים ותחבושות," הוא צחק והמשיך, "אבל אני בסדר."
"למה עשית את זה?"
"את מה...?" שאלתי מבולבל.
"למה ברחת מהאולפן, למה השתכרת," נשמתי עמוק, "ולמה הדאגת אותי ככה? כמעט הרגת אותי, חשבתי שאתה מת, לא יכולתי לסבול את זה."
"לא באת להקלטות בגללי, אמרת שהרסתי אותך" הסתכלתי עליו. "לא יכולתי לסבול את זה... ופשוט החלטתי ש... שאין סיבה ש-"
"ג'ורג', אל תדבר שטויות, בבקשה"
"אמרת שאתה שונא אותי"
והנה זה שוב פעם, הדמעות האלו. "אתה יודע איך אני כשאני כועס, אני מדבר שטויות. ג'ורג'י, לשנוא אותך זה כמו... זה כמו... לא יודע, זה בלתי אפשרי מבחינתי." לחשתי.
"אז אתה... אתה לא שונא אותי?"
"לא, לא... הלוואי שכן, אבל לא..." הדמעות המשיכו לזלוג על פניי.
"מה?"
"פגעת בי כל-כך, וזה שאני אוהב אותך רק גורם לי להיפגע יותר"
"אני כל-כך מצטער. כל-כך מצטער... אתה פשוט לא מבין כמה. אבל היינו שיכורים, ולא ידעתי מה אני עושה..."
"שיכורים?" הופתעתי.
"שיכורים ג'ון, שיכורים. מה חשבת? שהייתי מנשק אותו אם הייתי יודע מה אני עושה?"
"אני לא... אתם לא נראתם שיכורים במיוחד..."
"אני לא מבין איך אתה מזלזל בכל זה, בזה שאני אוהב אותך. לא הייתי עושה את זה אם הייתי פיקח"
הוא קם והלך מבולבל לכיוון הדלת. חשבתי שהוא יסלח לי, שהוא ינסה להבין, והתאכזבתי לגלות שהוא עוזב בכל זאת. אני מתגעגע אליו כל-כך, מת לנשק אותו שוב פעם. אבל כנראה שזה לא יקרה, והכל באשמתי. הגזמתי הפעם, כשנישקתי את אותו אחד שאני אפילו לא זוכר איך קוראים לו. הייתי צריך להיזהר יותר, להשתדל בשביל ג'ון. אבל הפסדתי אותו.
הוא יצא החוצה, ושמעתי אותו מדבר עם פול ורינגו שישבו וחיכו בחוץ. ואז, במקום לטרוק את הדלת ולברוח, הוא חזר אלי.
"ביקשתי מהם שילכו לקנות קפה..." הוא אמר, ונישק אותי "אתה יודע, כדי שלא יראו אותנו."
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה