עוד פאנפיק ששלחו לי במייל...
הפעם אריק/פטי/ג'ורג', G, נגה המגניבה כתבה P:
היא ברחה, היא לא הייתה בטוחה למה, כנראה שתתה יותר מדי ושכחה- זה לא היה מאוד נדיר שהיא שותה ושוכחת, אבל היא זכרה שהיא רוצה לברוח. היא ירדה במהירות במדרגות הרחבות, ופתחה את דלתות העץ הישנות שתמיד שנאה. הדלתות חרקו מהיום שבו הם קנו את הבית, הוא תמיד היה שיכור מידי כדי לזכור שהוא הבטיח לתקן אותן. היא ניסתה לסגור אותן מהר ככל האפשר, מספיקה לשמוע את אריק שואל בקול מנומנם "פטי? פטי לאן את הולכת?".
היא התעלמה ממנו, למען האמת הייתה שמחה לתת לו תשובה, בעיקר כי זה אומר שהייתה לה אחת, אבל היא החליטה שלהתעלם זה הרבה יותר פשוט. היא התחילה לרוץ, להתרחק משם כול עוד יכלה. זה היה הרבה יותר קל משחשבה, זאת אומרת- היא פשוט רצה וזהו ושום דבר לא עוצר בעדה. זה טוב.
בתחילה הרחובות היו ריקים, והיא פשוט המשיכה, מדי פעם היא ראתה איש או שניים יושבים בחוץ או חוזרים מבילוי לילי ארוך במיוחד. לאחר כמה זמן היא התעייפה, והתחילה ללכת. היא הורידה את עינייה לאדמה והלכה בדממה של חמש בבוקר, ניסתה לברר לאן נעלמו החיים שלה. היא הלכה והלכה בלי בכלל להרגיש בכך, לפתע היא הרימה את עינייה, היא הייתה כמעט בצידה השני של לונדון, מולה ניצב שלט חוצות ענק "אריק קלפטון- ליילה ועוד שיריי אהבה מדהימים".
היא הרימה את ראשה למעלה בכעס ושתי העיניים שלה היו אדומות מניסיון דיי כושל לעצור את הבכי, "זה באמת מצחיק אותך?!", כול הזמן שחיה עם ג'ורג' גרם לה לא להטיל ספק בקיומו של הדמות המשונה והעצבנית למעלה שאביה נהג לכנות (מסיבה כלשהי) ג'ימס.
הבכי כאילו הסיג אותה והיא התחילה לבכות בהיסטריה, לבכות ושוב לרוץ, לרוץ ולרוץ ולרוץ ולרוץ כאילו מישהו רודף אחריה וסוגר עליה בכול רגע קצת יותר. הבכי והדמעות טשטשו את עינייה והיא רצה בלי לדעת בדיוק איפה היא, היא הרגישה כאילו גם אם היא הייתה רוצה היא לא הייתה יכולה לעצור את עצמה. ופתאום, היא נתקעה במשהו ונפלה לאחור. היא שכבה לרגע על המדרכה, לא היה לה כוח לקום, היא רצתה ללכת לישון- כאן ועכשיו. לשניה היא הרגישה את עינייה נעצמות, "פטי?!" קול מוכר אמר במין צרחה מופתעת.
היא פתחה את עינייה והסתכלה למעלה על הדמות שעמדה מעליה על המדרכה, הוא הושיט לה את ידו ועזר לה לקום. לרגע קצר היא הסתכלה סביבה כדי להבין במה נתקעה לפני שנפלה, זאת הייתה מרתה. אם היא לא הייתה בוכה ועייפה זה כנראה היה מצחיק אותה, היא נורא אהבה את מרתה, לפעמים הייתה באה עם ג'ורג' לאולפן רק למקרה שהוא הביא אותה והיא תוכל להתנדב לקחת אותה החוצה במקומו. ג'ורג' אף פעם לא הסכים שהיא תביא כלב הביתה, כשהייתה שואלת אותו אם אפשר היא הרגישה כאילו היא בת חמש, והיא לא הייתה בטוחה שהיא ואריק יזכרו להאכיל ולהוציא אותו אז מעולם לא העלתה את הנושא בפניו. מרתה נראתה קופצנית כמו לפני חמש שנים באולפנים, וחוץ מהשוק הקצר שהיא נכנסה עליו כשפטי פתאום עפה עליה היא הייתה מאושרת בדיוק כמו אז. השוק של פול לעומתה היה קצת יותר רציני, הוא עמד ליד פטי בשקט עם מין מעיל וכובע גדול בניסיון להסתיר את זהותו בזמן שטייל ברחובות, הוא סרק אותה מעיניו כאילו הייתה רוח, "פטי" הוא אמר לבסוף, "אין לך נעליים".
"אה כן, לא היה לי זמן להתארגן- לא שמתי לב לזה בכלל. פול.."
"מה?"
"מה אתה עושה בלונדון?"
"אני גר כאן..."
"פטי?"
"מה?"
"אממ... אני לא מנסה להישמע לא נחמד או משהו אבל, זאת-אומרת את... פטי.."
"אה?"
"למה את רצה ברחובות לונדון בבכי ובלי נעליים?"
לשניה היא רק עמדה שם מולו, פול הסתכל עליה והכין את עצמו לאיזה תשובה נוראית כמו 'אריק מת' או 'ג'ורג' הוא הרוצח' כי הוא לא יכל לחשוב על סיבה הגיונית אחרת לזה.
"אני לא יודעת".
"בואי" הוא אמר ומשך את הרצועה של מרתה שבינתיים התחילה לחפור בערימות אשפה שהיו בפינה, אפשר לחשוב שכלבה שחיה על תקציב של משפחה קטנה ביורק לא תיגע בזבל, חשבה לרגע פטי.
"לאן?" היא שאלה והתחילה ללכת אחריו, הוא שתק וסימן למונית לעצור לידם.
הוא פתח את הדלת ונכנס, "מותר עם הכלבה?" הוא שאל את הנהג, הנהג הניד עם ראשו לאישור בשעמום. "תיכנסי" הוא אמר לפטי, הוא לא בדיוק פקד אבל גם לא שאל. היא נכנסה והתיישבה לידו.
"לאן אנחנו נוסעים?" היא שאלה.
"לבית של ג'ורג'" הוא ענה באדישות.
"מה?!" היא הרגישה את ליבה מתחיל לצאת לה מהחזה.
"תאמיני לי, היה לך הרבה יותר טוב איתו".
לרגע בהתה, אחרי זה לא הבינה, ואז לא ממש האמינה, ואז פשוט אמרה "אוקי".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה