ג'ורג'/ג'ון, PG-13. פרק 4.
הצבעים-ג'ורג', ג'ון, שון, אוליביה, דהאני ויוקו.
אוליביה התסכלה עליו. "בואי נצא לשבת איפשהו, אני חושב שזה יהיה ארוך."
"טוב... קרה משהו?" לא הבנתי מה הוא רוצה, אבל הלכתי איתו. כשהוא לא ענה לי לשאלה זה רק גרם לי לדאוג יותר.. מאז שג'ון הגיע קרה משהו. אבל מה?
הם הלכו לכיוון הפארק והתיישבו על ספסל באזור מרוחק כדי להיות לבד. הם לא דאגו לזמן ולדהאני שהיה אצל חבר.
"אני מצטער שלא אמרתי לך שאני הולך", "זה בסדר". "בכל מקרה, הייתי עם ג'ון." "עם ג'ון? מה עשית כל-כך הרבה זמן עם ג'ון?"
"אז זהו.. אני צריך לספר לך משהו. אני אתחיל מההתחלה" אוליביה הנהנה וג'ורג' התחיל.
"בהתחלה, כשפול רק הכיר לי את ג'ון, ג'ון די לא סבל אותי. פול היה צריך לשכנע אותו וכמעט לשחד אותו כדי שיסכים להכניס אותי ללהקה, ורק בסוף הוא הסכים...". "למה אתה מספר לי את כל זה?" אוליביה הסתכלה עליו בתמיהה.
"תקשיבי לי, עוד מעט תביני." הוא המשיך "רק אחרי כמה זמן התחלנו להתקרב.. ו...," הוא לקח נשימה עמוקה,"ואז התאהבתי בו." אוליביה ישבה מאובנת לצד ג'ורג'.
"התאהבתי בו, והוא התאהב בי. אני לא יודע להסביר למה ואיך זה הגיוני, אבל אהבנו אחד את השני כמו שלא אהבנו אף אחד אף פעם" אמרתי את זה, והיא נראית בסדר. אני אמשיך. "ג'ון הגיע אליי וסיפר לי שהוא אוהב אותי, כמובן אחרי המון זמן שהסתרנו את זה אחד מהשני.. וברגע שג'ון התוודה אנחנו.. אנחנו הפכנו לזוג". ג'ורג' הפסיק ונשם עמוקות.
"כן, אני יודעת." אוליביה אמרה פתאום כבדרך אגב.
"את מה?!" ג'ורג' היה המום.
תמיד ידעתי שהיה בינהם משהו. הדרך שהוא דיבר עליו, איך שהוא הגיב לדברים שהוא עשה.. "כן ג'ורג', תמיד ידעתי עליכן. כשפגשתי אותך אמרת ל שיצאת ממערכת יחסים קשה, ו-," "עם בחורה, כן." ג'ורג' קטע אותה."בדיוק, הדבר שסיפרת לי.. 'עם בחורה'.. זה גרם לי לחשוד קצת. ואז כששמעתי אותך מדבר על ג'ון בההערצה הנסתרת הזאת ואיך שפתאום המצב רוח שלך השתנה כשקראת כתבה עליו.. תמיד הייתה לי הרגשה. ועכשיו אימתת לי אותה."
"אני מצטער..." , "לא, אין לך מה להצטער. אני יודעת מה זה לאהוב מישהו עד אין סוף, אני יודעת כמה קשה האכזבה..." היא התסכלה לי בעיינים, וידעתי שהיא מדברת עליי.
"הוא פגש את יוקו ועזב אותי.. וכמו שאת יודעת ניתקנו קשר ולא דיברנו עד לפני כמה ימים, כשהוא התקשר"
"מה...?" אוליביה שאלה מבולבלת. "הוא התקשר וכעס עלי ששיקרתי בראיון ההוא בנוגע לאיזה שיר, וכל הרגשות חזרו אלי, ומסתבר שגם אליו...". "אהא" אוליביה הבינה הכל. איפה הוא היה אתמול, למה ג'ון הגיע, הכל.
ג'ורג' ראה את המבט של אוליביה והבין שהיא הבינה מה קרה, אז הוא המשיך. "את לא מבינה עד כמה אני מצטער.. את יודעת כמה את חשובה לי. אבל לא יכולתי.. ג'ון, הוא.. הוא הכל בשבילי. הוא בלבל אותי כל-כך, והכל חזר אלי כאילו לא עבר כל-כך הרבה זמן."
"זה בסדר, אל תדאג." היא אמרה בקול חנוק, מנסה שלא לבכות. "אני לא רוצה להחזיק אותך בכוח, ואם אתה אוהב אותו עדיף לכולנו שתהיה איתו. רק תודה שסיפרת לי..." אוליביה הבינה שאין לה סיכוי נגד ג'ון. היא ידעה שבעלה אהב אותו כל השנים, ולמרות הכל עשה מאמצים בשבילה ובשביל דהאני. היא החליטה לתת את ברכתה לג'ורג' ולא לכעוס- לא היה בזה שום טעם.
ג'ורג' התקרב לאוליביה וחיבק אותה. "תודה אוליב, תודה. את לא מבינה מה זה אומר בשבילי. אני אוהב אותך, תודה" ג'ורג' לא הצליח לעצור את ההתרגשות, ורק רצה לרוץ אל ג'ון ולבשר לו את הבשורות הטובות.
"לך לג'ון, יש לכם הרבה על מה לדבר" אוליביה אמרה בכאב, אבל הייתה שלמה עם הבחירה שעשתה. ג'ורג' הלך כמה צעדים אחורה, לא מנתק את מבטו מאוליביה. "תודה". הוא רץ למלון, ג'ון חיכה לו שם.
'ומה יהיה עם דהאני?' אוליביה אמרה לעצמה.
ג'ון ישב בחדר ולא רצה לצאת לשום מקום- בכל רגע ג'ורג' יכול לדפוק בדלת. הוא רק רצה לדעת מה קורה ואיך אוליביה הגיבה.
לפתע שמע דפיקה בדלת. "ג'ורג'" הוא לחש לעצמו. "מי זה?" שאל בקול רם, וכששמע את ג'ורג' עונה לו בטון שקט ועצוב, הוא נבהל.
הוא קם ופתח את הדלת במהירות.
"ג'ורג', נו, מה היא אמרה?!"
ג'ורג' נכנס בצעדים קטנים ושקטים לחדר. אני לא מאמין. היא בטח לא נתנה לו לעזוב אותה.. היא בטח השתמשה בדהאני כתירוץ. "דבר אלי!"
הוא הלך אחרי למרכז החדר, וכשנעצרתי והתקרבתי אליו, מסתכל לו עמוק בעיניים, יכולתי לראות את הפחד. ידעתי שהוא חושב שהכל נהרס. עמדנו קרובים ויכולנו להרגיש את הנשימות אחד של השני.
"היא נתנה את ברכתה." הרגשתי סחרחורת, לא ממש הבנתי מה קורה. 'נתנה את ברכתה'. זה לא אמור להיות טוב? אז למה הוא נראה עצוב? הסחרחורת גרמה לי למעוד אחורה, והתרחקתי ממנו בערך בצעד אחד.
"היא אמרה שאסור לי לוותר עלייך". המשכתי, הוא לא הבין.
אלוהים ישמור. היא הבינה אותנו, היא שיחררה את ג'ורג'! הסתכלתי לו בעיינים, נישקתי אותו, מחייך. "ג'ורג'י... זה אומר..." "כן, זה אומר" צחקתי. "לא לא! אתה לא מבין.. אתה.. אנחנו.. 10 שנים וסוף כל סוף..." לא הפסקתי לנשק אותו. "היא אמרה שהיא ידעה עלינו." "מה?! איך..?!" ג'ון שאל מזועזע. "אל תדאג, היא ידעה ממזמן, לא מעכשיו. היא אמרה שהיא ראתה איך דיברתי עלייך, ואיך הגבתי לכתבות עלייך..." ג'ון נהנה לשמוע כל מילה שלו. "ואז היא אמרה שהיא מבינה מה זה לאהוב ככה, ושעדיף שאני אהיה איתך." פתאום, בבת אחת, ג'ורג' נעצר. כאילו כל ההתלהבות שהייתה לו דעכה, כל השמחה חלפה פתאום. "מה קרה לאב?" ג'ון שם לב לשינוי הפתאומי.
"זה רק.. יוקו. אתה צריך לדבר איתה. ויש לי הרגשה שזה הולך להיות יותר קשה מלדבר עם אוליביה" ג'ורג' אמר בשקט ובאכזבה, והתיישב בכבדות על קצה המיטה. "כן, אתה צודק...". "כבר כדאי לוותר. אין שום סיכוי שיוקו תסכים..." ג'ון התסכל על ג'ורג' משועשע מהרעיון שהוא מוותר בכזאת מהירות.
הוא התיישב ליידי באותה כבדות ואכזבה שהתיישבתי אני. "אז... אתה מכיר עורך-דין טוב שמתמחה בגירושין?"התסכלתי עליו בהלם.. בשמחה, וקפצתי עליו בנשיקות.
"אתה מבין שאתה הולך לסבול בשביל זה, נכון? יוקו לא תשחרר אותך כל-כך מהר"
"מה, ג'ורג'י? כבר שכחת מי חיי איתה 12 שנה? למדתי להכיר אותה, ואני בטוח שזה לא יהיה קל."
"ואתה באמת מוכן לעשות את זה בשבילי?"
"אני לא יודע איך זה היה אצלך, אבל אותי לימדו שכשבאמת אוהבים מישהו עושים בשבילו הכל" צחקתי קצת ונישקתי אותו.
"ואתה באמת אוהב אותי?" הוא צחק אלי, מתגרה בי.
"לא... אתה סתם חמוד" אמרתי לו ונשכבתי מעליו, מנשק אותו. פתאום הרגשתי אותו דוחף אותי מעליו, מגלגל אותי על הגב ונשכב לידי. "לא, ג'וני.. בוא פשוט נשכב פה. אני רוצה להרגיש אותך, להיות איתך כמה שיותר. עוד מעט אתה טס חזרה לניו-יורק..." ג'ורג' הידק את החיבוק עם ג'ון, כאילו מנסה להפוך לגוף אחד. העיקר שהוא לא יצטרך להיפרד ממנו לעולם. "בסדר... מה שתרצה לאב". ג'ון ענה, והמשיך לשכב שם עם ג'ורג' בידיה שבקרוב הם יפרדו שוב, והוא יצטרך להתמודד עם יוקו לגמרי לבד, משימה שנראתה בלתי אפשרית.
הם שכבו זה בזרועות זה במשך כמה שעות, כל אחד במחשבותיו.
ג'ורג' לא הפסיק להודות בליבו לאוליביה, וג'ון תהה איך הוא ידבר עם יוקו ומה הוא יגיד בשביל שהיא תסכים.
מדי פעם הם הסתכלו אחד על השני והחליפו בינהם חיוך, ונראה היה כאילו הם מנהלים שיחות שלמות ללא מילים. הם שניהם ניסו להבין איך הם יצליחו להסתדר בלי השני והבטיחו לעצמם שלא יעבור יותר מדי זמן מהטיסה של ג'ון עד לפגישה הבאה שלהם.
ג'ורג' היה מוכן לטוס לשם, ולג'ון לא היה אכפת לקום ולעזוב גם בלי הסכמתה של יוקו.
"ג'ורג', אולי אני אבוא איתך הביתה כדי להודות לאוליביה?"
"אני לא יודע..." הייתי מופתע ממנו. גם מהרעיון וגם מזה שכבר המון זמן אנחנו שוכבים בשקט, ופתאום הוא התחיל עם כזאת הצהרה. "אני באמת רוצה להודות לה על שהיא הפכה אותי למאושר באדם". חייכיתי אליו ונישקתי אותו קלות. "אם ככה, אין בעיה. מתי אתה רוצה ללכת?" "מצידי עכשיו..."
השעה הייתה כבר שמונה בערב כשג'ון וג'ורג' היו בדרכם לבית של ג'ורג'. הם שניהם פחדו והתרגשו, אבל לא היה להם אכפת. אוליביה הייתה ראוייה לזה.
הם דפקו בדלת, וכשאוליביה ראתה אותם היא הזמינה אותם להיכנס. ג'ורג' נכנס ראשון, ומיד אחריו ג'ון.
"איפה דהאני? אני רוצה לראות אותו.. לדבר איתו קצת".
"הוא בחדר, משחק. אבל בבקשה על תדבר איתו על זה עדיין. אני רוצה שנודיע לו ביחד" היא לקחה אותו הצידה ודיברה בשקט במטרה שג'ון לא ישמע. "אל תדאגי אוליב, לא חשבתי לדבר איתו לבד... פשוט לא ראיתי אותו יומיים." הם חייכו אחד לשני.
ג'ורג' הלך לדהאני וג'ון נשאר לבד עם אוליביה. "רציתי להגיד תודה".
"מה... על מה?" היא הופתעה שג'ון התחיל איתה שיחה.
"על מה שעשית. שהפכת אותי לכל-כך מאושר."
"אה, כן. זה בסדר. עשיתי מה שהייתי צריכה לעשות"
"ורציתי לבקש סליחה. אני בטוח שאת אוהבת את ג'ורג', ואני בטוח שממש לא קל לך לוותר עליו ככה, במיוחד כשיש לכם ילד, אני באמת מצטער... זה לא היה מכוון". "בטח, לא אמרתי שעשית את זה בכוונה. ובאמת, ממש לא קל לי, אבל אני יודעת שהוא אוהב אותך... שאתה אוהב אותו. ולא יכולתי להכריח אותו להישאר איתי" עינייה נצצו.התקדמתי לעברה וחיבקתי אותה, בהתחלה היא נרתעה. "תודה... תודה..." לחשתי. "זה בסדר, רק תלך ותדבר עם יוקו". נפרדנו, ובדיוק ג'ורג' הגיע.
"אפשר לדעת מה קורה פה?!" הוא צחק.
"שום דבר! אסור לי להתחבק איתו?" אוליביה צחקה גם היא.
"מתי את רוצה שנדבר עם דהאני?", "אולי מחר..?" "כן, זה יהיה מעולה. אני אסיע את ג'ון לשדה תעופה ובדרך חזרה אני אעבור פה. זה יהיה בערך בחמש, אני חושב. זה בסדר?", "כן, זה מעולה."
הלכנו לכיוון הדלת, ואוליביה פתחה לנו אותה.
"ושוב פעם, תודה על הכל..." אמר ג'ון. "תודה אוליב.. באמת." ג'ורג' חיבק אותה והם חזרו למלון.
לא האמנתי שהוא באמת יטוס וידבר איתה. אבל כשראיתי אותו הולך לכיוון ביקורת הדרכונים בשדה התעופה, מנופף לי לשלום, הבנתי שהוא רציני בקשר למה שאמר. כל-כך התרגשתי מכל הסיפור ולא יכולתי להוריד את החיוך המטופש מהפרצוף רק מעצם המחשבה שאני וג'ון סוף סוף נוכל לחיות כמו זוג אמיתי.
הבעיה היא אוליביה. כשהלכתי לדבר איתה ועם דהאני כמעט התחלתי לבכות, ולא היה לי מושג איך אני אסביר לדהאני שאני עוזב... ועוד לחיות עם גבר אחר. אבל הגעתי לשם בכל זאת והעמדתי פני חזק רק בשבילו.
נכנסתי, ודהאני ישר קפץ עלי. "אבא!"
"דהאני... אתה יודע שאני אוהב אותך הכי בעולם, נכון?" חיבקתי אותו. "ואני אף פעם לא אעזוב אותך".
דהאני הינהן, ומאחוריו ראיתי את אוליביה עם דמעות בעיניים.
"אני ואמא צריכים לדבר איתך, בוא נשב לרגע". אמרתי ולקחתי אותו על היידים לכיוון הסלון. התיישבנו שלושתנו כשדהאני ביני לבין אוליביה.
אוליביה התחילה. "אתה יודע... לא תמיד אהבה נמשכת לתמיד". הוא הסתכל עלייה בעיניים שואלות.
"וכשלא אוהבים, לפעמים מתחילים לריב" הבנתי שאוליביה מתכוונת לשקר לדהאני ולא לספר לו בינתיים את כל האמת. סמכתי עלייה והחלטתי להמשיך במשחק שלה. "אני ואמא הפסקנו לאהוב אחד את השנייה, אבל תמיד נאהב אותך". דהאני נראה אבוד, לא מבין מה שנינו רוצים ממנו.
"מהיום אבא לא יגור איתנו יותר, אבל הוא מבטיח לבוא לראות אותך הרבה". אוליביה אמרה וקולה נשמע שבור."מה זאת אומרת אבא לא יגור איתנו? מי ישיר לי שיר בוקר טוב? מי ישחק איתי במכוניות?" דהאני שאל, ונראה כאילו הוא התחיל להבין. "בוא אלי..." אמרתי והושבתי אותו על ברכיי. "החים שלנו ישתנו מהיום, אבל לא אהיה איתך כל הזמן כמו פעם. אבל אל תדאג, כמו שאמא אמרה אני מבטיח שניפגש כמעט כל יום, ואני אשחק איתך ואשיר לך כמו פעם". דהאני הנהן, וראיתי שהוא נרגע מעט.
"טוב... אתם רוצים שנכין ארוחת ערב ביחד?" אוליביה שאלה, מנסה לגמור את השיחה הזאת כמה שיותר מהר, לפני שלא תוכל לעמוד בזה עוד. "כן!! אבא, אני רוצה להראות לך איך אני חותך סלט, אמא לימדה אותי!" דהאני אמר והתלהבות למטבח והוציא ירקות.
"זה באמת בסדר מצידך שאני אוכל פה הערב?"
"בטח. ערב אחרון..." אוליביה ענתה כשדמעות בעייניה.
הכנו את ארוחת הערב וכשישבנו לאכול שתקנו. רק בסוף דהאני שאל אם אני אבוא מחר לראות אותו בונה את מכונית הצעצוע שקנינו. הבטחתי לו, כמובן, שכן.
הוא הלך לישון, השכבתי אותו. כשחזרתי לסלון, משאיר אותו ישן בחדר, אוליביה ישבה בסלון בוהה באוויר. החלטתי ללכת לארוז ולסיים עם זה כמה שיותר מהר. לקחתי מזוודות ושמתי הכל בפנים. זה הרגיש כאילו ארזתי את חיי, וממש החלפתי מציאות. כשסיימתי, אחרי שמילאתי 4 מזוודות גדולות, חזרתי לסלון. אוליביה הייתה כמו קודם, אבל הפעם בוכה.
התקדמתי לקראתה, מתקרב אלייה ומסתכל לה בעיינים. "אוליב... בבקשה אל תבכי. אם תרצי אני אשאר, רק תגידי ואני אשאר..."
"הדבר שאני הכי רוצה שיהיה זה שתשאר ותאהב אותי, אבל אני יודעת שזה לא יכול להיות, וגם אם תסכים להישאר, אני יודעת שתסבול..."
"לא הספקתי להודות לך כמו שצריך, ואני חייב לך את זה..." אמרתי לה, מנגב לה את הדמעות." אני לא מסוגל להסביר לך כמה אושר גרמת לי, וכמה אני מודה לך... רק בזכותך אני יכול להיות שמח ביחד איתו. ואני באמת מצטער על הכל. שאת צריכה לסבול בגללי, שאני משאיר אותך פה לבד". הדמעות המשיכו לזלוג על פנייה.
"לא יכולתי להשאיר אותך כבול... אני רק רוצה לדעת שתהיה מאושר."
הם קמו והלכנו לכיוון הדלת. אוליביה פתחה אותה, ושנייה לפני שג'ורג' הסתובב ללכת היא הפתיעה אותו בנשיקה. זאת הייתה הנשיקה הכי כואבת בחיי. ממש יכולתי להרגיש את הכאב, הפחד והצער שלה, והשתגעתי שאני לא יכול לעשות כלום.
"אני מצטערת..." אוליביה הפסיקה ונראתה מבולבלת.
"זה בסדר גמור..." ג'ורג' נשק לה בלחי והלך, משאיר את אוליביה בוכה בשקט.
בבקשה בבקשה בבקשה תגיבו,
לפחות אני אדע שאני מתאמצת ומעדכנת בשביל משהו..
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה