יש לי רצון מטורף לכתוב בזמן האחרון, אז הנה עוד אחד שהתחלתי לכתוב פעם ודי נתקעתי איתו.. וסוף כל סוף הצלחתי לסיים.
ג'ורג'/ג'ון, חזרתי למוטב P:
PG
תהנו D:
תמיד אהבתי את החורף. מעונן, גשום, קר. מתלבשים בארוך, ומתכרבלים בשמיכה בבית מול האח הדולקת, עם כוס שוקו חם. הרעש של הטיפות על החלון.
מאז שאני זוכר את עצמי אני אוהב את זה. ואת האמת, אף אחד לא הבין אותי אף פעם, כולם תמיד התייחסו לעונה הזאת כמביאה רעות. אבל שנה שעברה קרה דבר גדול, דבר ששינה לי את החיים. דבר שבזכותו אני יכול להוכיח לאנשים שהחורף הוא לאו דווקא דבר רע, הוא טוב. טוב מאוד, ומשמח מאוד.
היה קפוא באותו הלילה, אולי 5 או 6 מעלות.
סיימנו חזרות, והתחלנו ללכת לכיוון המלון. פול ורינגו הלכו מקדימה, כי רינגו ביקש מפול עזרה באיזה שיר, ואני וג'ורג' נשארנו אחורה... זה לא קרה הרבה כשאני חושב על זה. ג'ורג' תמיד היה שתקן, ואני פשוט התחברתי לפול יותר. לנון/מקרטני, אתם יודעים. למרות שלא היינו בקשר מאוד טוב, תמיד היה בו משהו מיוחד. בהתייחסות הרצינית שלו לדברים, בחוש הומור המיוחד שלו. תמיד הרגשתי אליו משהו אחר, ונורא הערכתי אותו. ג'ורג' תמיד היה מיוחד.
הלכנו בשקט, שומעים את פול ורינגו מדברים לפנינו.
"היה נחמד בהקלטות היום, שיר טוב" אמרתי, מנסה להתחיל בשיחה.
"כן, מאיפה מקרטני מביא את כל השירים האלו?"
שנינו צחקנו.
"ממש נהיה קר" הוא אמר וראיתי שהוא רועד.
"קח את זה..." הורדתי את המעיל שלי, ונתתי לו. "אני דווקא אוהב קור"
"אתה בטוח?"
"בטוח לגמרי, זה בסדר" ראיתי שהוא לובש את המעיל, והמשכתי. "לא מאוד קר לי, ואם לך קר.. אז למה שלא תיקח אותו?" חייכתי.
"תודה... אבל אם יהיה לך קר תגיד לי"
"בטח". חייכנו אחד אל השני, והמשכנו ללכת לכיוון המלון.
כשהגענו למלון, פול ביקש ממני להחליף איתו בחדר, וללכת לישון עם ג'ורג', כי הוא רצה להמשיך לעזור לרינגו עם השיר שלו. כן, שמחתי. כמה שמחתי, ואפילו לא ידעתי למה.
התרגשתי מהידיעה שאני וג'ורג' נחלוק חדר, ושמחתי לגלות שנהיה לבד לילה שלם, אני חושב. באמת שלא ידעתי מה עובר עליי... זאת לא הפעם הראשונה שאני איתו בחדר, וכמובן שאני כל לילה עם פול. אבל הפעם היה משהו מיוחד. עלינו לכיוון החדר, וכשנכנסנו, ג'ורג' נשם לרווחה והחזיר לי את המעיל.
"תודה, הצלת אותי"
"העונג כולו שלי" צחקתי.
הוא התיישב על המיטה והסתכל עליי, לא הבנתי מה הוא רוצה. "קרה משהו?"
"לא, אתה פשוט מתנהג קצת מוזר".
"מוזר? למה?"
"לא יודע. אתה פשוט..." הוא הפסיק לרגע. "נחמד אלי יותר מתמיד".
"נחמד יותר? למה אתה מתכוון? אתה מנסה להגיד שאני לא נחמד?" אמרתי בציניות, כמובן.
"לא, אתה נחמד והכל, אבל אף פעם לא דאגת לי או משהו... או שהיית נחמד כל-כך"
"אפשר לחשוב. בסך הכל הבאתי לך את המעיל."
"מרצונך החופשי. ולא התלוננת. ואתה צוחק איתי, והסכמת לבוא לישון איתי במקום עם פול"
בהתחלה לא הבנתי אותו... אבל אז חשבתי על זה, וכן, הוא צודק. אף פעם לא הקדשתי אליו יותר מדי תשומת לב, ותמיד התעקשתי ולא הייתי נחמד אליו במיוחד. ועכשיו כן, הוא צודק. "בסדר. מה אתה מעדיף? שאני אהיה כמו פעם? אין בעיה"
"לא, ג'וני, זה בסדר. תודה" הוא אמר, והלך לישון.
הוא קרא לי ג'וני. זה היה פאקינג מוזר. רק פול קורא לי ככה.
הלכנו לישון, ולא הצלחתי להירדם. היו לי יותר מדי מחשבות שלא הסכימו לעבור, בעיקר על כל הקטעים המוזרים שהיו עם ג'ון היום. ממתי הוא נחמד אלי? איך הוא הסכים לישון איתי באוו החדר? ולמה זה כל-כך מפריע לי? זה רק ג'ון. רק ג'ון. אבל עדיין... למה זה משפיע עלי ככה? לעזאזל. אז שכבתי במיטה בחושך, וניסיתי לספר לעצמי סיפור כמו שהייתי קטן, וניסיתי לחשוב עם המשך אפשרי לסיפור שאמא סיפרה לי. אבל המחשבות חזרו לג'ון, כל הזמן.
ניסיתי הכל. לספור נקודות בתקרה, לספור כבשים... הכל. וכלום לא עזר. ג'ורג', ששכב במיטה שבקצה השני של החדר לא נתן לי לישון. הוא לא נחר או משהו, הוא דווקא היה שקט, פשוט חשבתי עליו ועל השיחה שהייתה לנו קודם. ועל זה ש... אני לא יודע. אני מרגיש אליו משהו חזק, משהו מיוחד. אולי אהבה? פעם סטיוארט אמר לי שזה יכול לקרות. אבל אני לא יודע, אף פעם לא התאהבתי, ועוד בגבר.
די כבר. הגעתי לכבש ה3000 וחשבתי על 600 סופים אפשריים. שום דבר לא עבד. החלטתי לצאת החוצה לנשום קצת אוויר, וכשקמתי שמעתי את ג'ון. "ג'ורג'י? למה אתה לא ישן?" הופתעתי. "למה אתה לא?"
"סתם... אני לא מצליל להירדם. לאן אתה הולך?"
"החוצה, להירגע קצת."
להירגע ממה? מה כבר קרה...? "אני יכול לבוא איתך?", "בטח. והפען אני לא אשכח את המעיל" קרצתי אליו.
יאצנו החוצה ביחד, והתחלנו לטייל ברחוב.
"על מה חשבת?" "חשבתי? מתי?" "הרי לא הצלחת להירדם. למה לא? חשבת על משהו?"
"כן, סתם דברים מטופשים"
"טוב... תגיד, ג'ורג', היית פעם מאוהב?"
"מאוהב? את האמת לא. בהתחלה, כשאני מכיר מישהי חדשה, אני בטוח שאני הכי אוהב אותה בעולם, אבל אחרי שבוע אני מבין שזה לא זה... מוזר. למה אתה שואל?"
"חשבתי על זה קודם..."
"ג'וני מאוהב, אה?" ג'ורג' צחק, ופתאום הרגיש מין פחד כזה מהתשובה. רק שלא תהיה חיובית.
"לא יודע, אני חושב שכן." זה מטופש שאני מדבר איתו על זה. למה אני עושה את זה לעצמי?
"מי ברת המזל?" צחקתי, מעמיד פנים בלי לדעת מה אני מרגיש וחושב על זה באמת.
'אה, זה בר מזל, וזה אתה, דרך אגב' מה אני כבר יכול להגיד לו?
הוא נחנק פתאום והתחיל להשתעל. דפקתי לו על הגב, וכשהוא נרגע קצת גררתי אותו לספסל הקרוב. "מה קרה?" נורא דאגתי. "כלום, אני בסדר. אל תדאג".
אין לי שמץ הכי קטן של מושג מה עובר עליו. ואני לא מדבר על זה שהוא פתאום נחנק, דווקא כששאלתי אותו מי זו. אני מדבר על היחס שלו אלי. 'אל תדאג אני בסדר'? פעם הוא היה בועט בי ואומר לי 'תרגיע האריסון'. הסתכלתי עליו בשקט והחזרתי את המבט לרצפה. נשמתי עמוק, והסתכלתי עליו שוב. "ג'ון, אתה בטוח שאתה בסדר?"
"כן, אמרתי לך".
"לא, אני לא מדבר על זה... אני מדבר על הנחמדות הזאת פתאום, אמרתי לך."
"זה שום דבר ג'ורג', באמת."
"הנה זה שוב פעם! קראת לי ג'ורג', היית סבלני אלי, לא ירדת עלי כמו תמיד. מה לעזאז-" ג'ון נישק את ג'ורג', ובזה קטע את דבריו.
מהעשיתימהעשיתימהעשיתימהעשיתי מה עשיתי?!?!?!
הפסקתי את הנשיקה והסתכלתי עליו בפה פעור, מנסה לדבר. "מה...?"
"פאק, אני מצטער... ממש מצטער. אני לא יודע מה עובר עליי"
"אבל למה?!"
"אני חושב שאני אוהב-"
הפעם אני נישקתי אותו. אני באמת לא יודע למה, אבל כשהוא אמר שהוא אוהב אותי (או לפחות ככה חשבתי... לא ממש הקשבתי עד הסוף...) זה שימח אותי כל-כך. ואת האמת, אהבתי את הנשיקה איתו יותר מכל נשיקה אחרת אי-פעם, יותר מנשיקה עם כל בחורה אי-פעם. הרגשתי שהוא מחייך, והעברתי יד בשערו השחור. לא ידעתי מה זה אומר. אם הוא מרגיש אלי משהו, אם הוא התכוון לזה או שזה סתם הרפתקה בשבילו... אבל שנינו שמחנו, וזה רק גרם לי לשמוח עוד יותר.
"מה זה היה?" שאלתי, וחיכיתי לתשובה אחת יחידה. לא רציתי שום דבר יותר מזה.
"לא יודע..." אמרתי, והסתכלתי לרצפה.
"בגלל זה היית ככה בימים האחרונים?"
"כן...", "זה אני? אתה אוהב אותי?" כמובן שידעתי את התשובה, אבל רציתי לשמוע אותו אומר את זה.
"כן, מצטער"
"על מה?"
"על הכל, אתה יודע", "אין לך על מה להצטער"
"ג'ורג', תעשה לי מה שאתה רוצה. מצידי תרביץ לי, תצחק עליי," אמרתי לו, מרגיש את הדמעות בעיינים, והמשכתי "אבל בבקשה ממך- אל תרחם עליי"
"לרחם?" קמתי מהספסל והתכופפתי אליו. הוא הרים לי את הראש והסתכל לי לתוך העיינים. ואז הוא נישק אותי שוב פעם. הופתעתי מאוד, והתרגשתי מאוד... וכל-כך שמחתי, ואהבתי את זה כל-כך.
"מה אתה עושה?"
"מנשק אותך". ג'ורג' אמר וניסה לנשק אותי שוב. "טוב לדעת. למה?" עצרתי אותו ולא נתתי לו לנשק אותי למרות שזה הדבר היחיד שרציתי...
התיישבתי לידו. "את האמת, לא יודע"
"אה..." אמרתי מאוכזב. הסתכלתי עליו, מנסה להסביר לו למה נישקתי אותו, אבל הוא התחיל לדבר לפני. "אז פשוט נשכח מכל מה שקרה כאן עכשיו, אוקיי? זה סתם מגוחך, ומחר כבר נצחק על זה. רק תבטיח שלא תספר לאף אחד, בסדר?"
"אהבתי את הנשיקה, זה שימח אותי.", "מה...?" לא הבנתי למה הוא ממשיך לדבר על זה. למה הוא לא קם והולך כמו שאמרתי... כמו שהכי הגיוני שיקרה.
"ואני רוצה לנשק אותך, ושתגיד לי שאתה אוהב אותי." הוא אמר לי, בוהה באוויר, ונראה כאילו הוא בכלל לא שמע אותי. הורדתי את הראש והסתכלתי על הרצפה.
"אני באמת אוהב אותך"
"אבל-"
"אבל אתה לא אוהב אותי, כן" קטעתי אותו. ג'ורג' הרים את מבטו פתאום, מסתכל עליי.
כשהוא אמר את זה נורא כאב לי. חשבתי גם לפני שאני אוהב אותו, אבל זה רק חיזק לי את התחושה שכן. לא יכולתי לשאת את המחשבה עלי ועל בחורות אחרות...
הוא שתק, והסתכל עליי ואז לאוויר, ואז שוב פעם עליי.. הוא לא אמר כלום. הוא פשוט הסכים איתי.
"אני כן, מאוד" הסתכלתי על ג'ון, ואמרתי לו. ראיתי את העיינים שלו מנצנצות ואת החיוך הקטן שעלה על שפתיו. למרות שרציתי לנשק אותו, משהו עצר אותי. פשוט לא יכולתי. הסתכלתי בחזרה אל הרצפה.
הוא אמר לי שהוא אוהב אותי. באמת אוהב אותי. ג'ורג' אוהב אותי... זה לא הגיוני בכלל. נשענתי על הספסל בהלם גמור, ולא יכולתי להגיב. לא יכולתי להגי כלום. זה יותר מדי, זה מטורף לגמרי. זה לא הגיוני!
הם ישבו על הספסל כל אחד עם עצמו.
לא החלפנו מילה, והתחיל להיות לי קר פתאום.
ושוב פעם היה לו קר. שמתי לב שהוא ממש התחיל לרעוד, אז הורדתי את המעיל שלי ושמתי עליו. חזרתי להישען על הספסל.
וכמו בפעם הקודמת הוא הביא לי את המעיל שלו, הפעם בלי להגיד מילה. הוא חזר להישען אחורה, אז נצמדתי אליו ושמתי עליו את הראש. הוא שם עליי יד וחיבק אותי. היה לי כל-כך נוח, אבל נהיה לו קר אחרי כמה דקות, למרות שהתחבקנו.
הרמתי את הראש והסתכלתי עליו. העברתי יד על הפנים שלו. "אתה רועד". הוא נישק אותי, ועברה בי צמרמורת.
הורדתי מעלי את המעיל וכיסיתי את שנינו.
"תודה..."
"לא, תודה לך" נישקתי אותו שוב. "אתה בסדר עכשיו?"
"הכי בעולם, ואני אפילו חושב לחזור להיות מגעיל. מה אתה אומר?" צחקנו.
"אני אוהב אותך בכל מצב" ראיתי שמתחילות לזלוג לו דמעות. "ג'וני, מה קרה?"
"באמת שכלום, זה משמחה... אתה יושב פה איתי, ואתה באמת אוהב אותי. בחיים לא חשבתי שזה יקרה...." והפעם הוא זה שנישק אותי, סוף כל סוף. "אתה בטוח שאתה יכול להיות מגעיל? הנשיקות האלה נחמדות מדי בשביל זה".
"באמת? אתה חושב?"
"כן, אני אפילו אדגים לך" אמרתי, ונישקתי אותו.
"אתה צודק, חבל" צחקתי.
"ג'וני..." התחלתי להגיד ונעצרתי. הוא הסתכל עליי. "אתה באמת אוהב אותי? כל הסיטואציה הזאת פשוט מוזרה מדי"
"סיטואציה מוזרה, אבל שתימשך לעד" ג'ורג' חייך אליי. "ובטח שאני אוהב אותך. איך אני לא אוהב אותך? אתה הבן-אדם הכי מדהים בעולם... הכי יפה בעולם. אני אוהב אותך כל-כך, ובחיים לא הייתי משקר לך בנוגע לזה".
כל-כך שמחתי מהתשובה שלו, והידקתי את החיבוק איתו.
בבת אחת התחיל לרדת גשם שוטף, ממש מבול.
קמתי מהספסל במהירות ומשכתי את ג'ון אלי. הוא נעמד צמוד אלי, וכמעט נישק אותי. הוא לא הצליח כי ברחתי והתחלית לרוץ בחזרה למלון. צחקתי, ושמעתי אותו רץ אחרי, צוחק ומנסה להשיג אותי.
וזהו... מה אתם אומרים?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה